"סיירת מטכ"ל של החילוץ": כשהכול קורס - הם נכנסים פנימה

"הגעתי בגלל המקצוע. נשארתי בגלל השליחות"

יחצ"ה היא יחידת חילוץ קטנה ומקצועית ברמה בינלאומית, המורכבת ממשרתי מילואים שהתמקצעו באזרחות - כל אחד בתחומו - והופכים יחד למענה משמעותי בשעת חירום. "פיקוד העורף הוא ענף שאנשים לא כל כך הכירו לפני המלחמה", אומר ד', מחלץ ותיק ביחידה. "אבל מאז "עם כלביא" אזרחים הבינו מה המשמעות שלו".

כוננות של ימים על גבי ימים, חילוצים בשטחי מלחמה, בחו"ל באסונות טבע ובקריסות מבנים ברחבי הארץ - ובשנה האחרונה אפילו חילוץ נדיר של חייל חי מבין ההריסות בעזה.

יחצ"ה נבנתה בראש ובראשונה כדי להציל אזרחים: קריסות מבנים, רעידות אדמה, שיטפונות, דליפות גז, שריפות, ניתוקי חשמל וגם ריקון בניינים לאחר נפילות רקטות. בשגרה הם עובדים סביב השעון - במשמרות כוננות, בטלפונים פתאומיים ובעיקר בידיעה ברורה: אם משהו קורס - הם יהיו שם.

"סיירת מטכ"ל של החילוץ"

מאז תחילת המלחמה קיבלה היחידה משימה נוספת: סיוע לחילוץ תחת לחימה, גם בתוך עזה וגם בצפון. "אנחנו לא יכולים לרדת מהכוננות כל עוד יש לוחמים בשטח", אומר ד'. "ההנהלה בעבודה כבר רגילה לזה שאני נעלם מהיום למחר".

ח, שמלווה את היחידה שנים, מסביר: יחצ"ה היא יחידת הצלה יוצאת דופן, כמעט יחידת עילית - "סיירת מטכ"ל של החילוץ", כפי שהוא מגדיר. כל לוחם בה אינו רק מתנדב מילואים: הוא מהנדס, איש סנפלינג, נגר, מסגר או מפעיל כלים כבדים. "כולם בגילאי ארבעים, כולם מקצוענים מהבית, וכולם יודעים להפעיל ידע אזרחי בתוך רגע של הרס".

הם עובדים כתף אל כתף עם מד"א, כיבוי אש ויחידת להבה, בעיקר כשאין למהנדסי הכבאות יכולת לבחון מבנה או להנדס פיר חילוץ מורכב. ח' מזכיר את האירוע בבת ים, שבו בניין שהתפרק נפל למרחק גדול מהמבנה: "רק בזכות מודיעין ורחפן הצלחנו להבין איך הוא נפל, לספור קומות ולזהות איפה לחפש".

אחרי השבועות הראשונים של המלחמה, גם הציבור הבין את ערך פיקוד העורף. "פעם לא הכירו אותנו", אומר ד'. "היום מבינים כמה משמעות יש ליחידה הזאת. זה לא משהו שאפשר לוותר עליו. אנחנו תמיד צריכים להיות בכוננות. כשאנחנו שמים את המדים משהו בנו משתנה. זה לא קורה כשאנחנו קמים בבוקר לעבודה. זאת שליחות".

ביחידה משרתים מילואימניקים שבשגרה נראים כמו כל אזרח עובד בישראל. רק כשהטלפון מצלצל, הם חוזרים ברגע אחד למדים, לריח האבק ולמרחבי ההרס - ויודעים שרגע האמת מחייב אותם להגיע ראשונים למקומות שאחרים רק מתרחקים מהם.

רס"ר במיל' ד', מחלץ ותיק ביחידה, גדל בדאלית אל-כרמל. בשגרה הוא מטפס תרנים, עובד בגובה, עוסק בגלישת סנפלינג ובהנדסה אזרחית. "יש לי ניסיון עם חומרים, עם בנייה, עם פרגולות, עם כל דבר שקשור לתמיכה וליציבות מבנים", הוא מספר. "כשהגעתי למחלקה הבנתי שזה המקום שהכישורים שלי באמת פוגשים משמעות. מאז נשארתי".

גם קב"א במיל' ב, מהנדס בניין ולוחם דובדבן לשעבר, מצא את מקומו ביחצ"ה מתוך תחושת מסוגלות. אחרי כמעט שני עשורים של מילואים כלוחם, כשחלק מחבריו השתחררו, הוא לא רצה להפסיק לתרום.

"הקרביים מפסיקים בשלב מסוים, אבל ההכשרה שלי עוד יכולה לעזור", הוא אומר. הוא יצר קשר עם פיקוד העורף, עבר קורסי חילוץ והנדסה והצטרף ליחידה. היום הוא נשוי ואב לארבעה, ועובד כמהנדס בניין - עד הרגע שבו הוא מקבל הקפצה ונעלם לשטח.

לצידם נמצא הפרמדיק הצעיר יותר, שמלווה את השניים בכל חילוץ. הוא מתנדב במד"א ירושלים מאז 1999, בעל חברה למערכות מתח נמוך, וחלם במשך שנים להגיע ליחידת חילוץ בתמרון. את דרכו ליחידה סלל חברו הטוב, הפרמדיק הוותיק ש', ששירת במשבצת הזאת לפניו. "כשהוא עזב, ידעתי שאני חייב להמשיך את הדרך שלו", הוא מספר.

ביחידה יודעים שהקפצה יכולה להגיע גם מחו"ל - אלבניה, טורקיה, מקסיקו. "טיסה אחת, ואתה באסון טבע עולמי", אומר ב'. "זו גאווה מטורפת". אבל גם ממש כאן, בגבול קרוב - הקפצה לעזה: "מ-0 ל-100 בשניות".

על החילוץ הנדיר בעזה הם מספרים: למרות עשרות הקפצות במהלך חודש הכוננות האחרון, כמעט אף אחת מהן לא דרשה חילוץ אמיתי - עד היום שלפני הסיום. "ישבנו בכוננות עם כוח לוחם, זה היה אמור להיות היום האחרון", מתאר ב'. "פתאום יש הקפצה. כולם רצים. תוך 20 דקות אנחנו כבר על הגבול".

"לכוד אחד - הוא חי"

בהתחלה דווח על כמה לכודים, ואז התברר שיש אחד - והוא מתקשר. הוא חי. "זה משנה את כל התמונה", אומר ד'. "כל האימונים של שנים מתנקזים לרגע כזה. כשהם מגיעים מתברר שהמבנה נפגע מפיצוץ. תקרה קרסה בעקבות חפץ כבד שעף מהמטען. בתוך ההריסות שני לוחמים: אחד שאיבד את חייו, ואחד כלוא תחת משקל עצום, מתקשר בקושי.

הפרמדיק מתאר כיצד נכנס אל תוך ההריסות בזחילה, בלי אפוד קרמי. "שרידים של אמל"ח בכל מקום. מסוכן מאוד. החייל חצי נראה, כף היד שלו בחוץ. החזקתי לו את היד ודיברתי איתו כל הזמן".

במקביל, ד' והצוות מבצעים תימוך לתקרה כדי שלא תקרוס. "יש שלוש סכנות: שהמבנה ייפול עלינו, שהמקום ממולכד ושיתרחש פיצוץ נוסף, והחום המטורף שיכול לגרום להתייבשות. הכול ביחד".

הם פועלים בתוך מרחב שבו "שעות הזהב" של חילוץ - שבדרך כלל נעות בין 70 ל-100 שעות - מצטמצמות כמעט לאפס. כאן זה קרה בתוך פחות משעה מהפגיעה. "במונחי חילוץ זה נס", מסביר ב.

אחרי כמעט שעה של עבודה עדינה ומדויקת, הצליח הכוח להרים את החפצים הכבדים. הפרמדיק החזיק ללוחם את היד עד הרגע האחרון. המ"מ, רס"ן במיל' ח', עמד מאחוריהם לאורך כל האירוע.
"אי אפשר להסביר את זה", הוא אומר. "אחרי חילוץ כזה אתה מוכן לקפוץ לעוד אלף הקפצות סרק רק כדי להצליח שוב להציל מישהו חי".