נתניהו לא דן על "היום שאחרי" - וכעת ישראל משלמת את המחיר

לאורך כל מלחמת חרבות ברזל התעקשה ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו שלא לדון על הסדרי "היום שאחרי" בעזה, למרות הפצרות של גורמי הביטחון. ישראל רק חידדה שהיא מתנגדת לשלטון אש"ף וחמאס, ובעצם מנעה כמעט כל שלטון פלשתיני עתידי בעזה.

ההסכם שנחתם בין ישראל לחמאס בשארם א־שייח' ב־9 באוקטובר 2025 ביוזמת ארה"ב הוא בעצם הסכם שנכפה על ישראל על ידי הנשיא דונלד טראמפ, ונכפה על חמאס על ידי נשיא טורקיה ארדואן. בהסכם סוכם כי כבר בתחילתו, בתוך 72 שעות, יוחזרו החטופים החיים והחללים בתמורה לשחרור רוצחים בידי ישראל ונסיגת צה"ל לקו הצהוב שתוחם כמחצית הרצועה, כל זאת כשלב ראשון של ההסכם.

בינתיים, במהלך החודשיים האחרונים חמאס הצליח לשקם את מעמדו השלטוני ובאופן חלקי את כוחו הצבאי, והוא שולט למעשה בכמחצית משטח הרצועה.

תוכנית יומרנית

השלב השני של ההסכם הוא בעצם יישומו של מסמך 20 הנקודות של הנשיא טראמפ, שבסופו אמורה ישראל לסגת משטח הרצועה וכוח בינלאומי אמור להיכנס אליה ולפרק את חמאס מנשקו, לפרז את הרצועה ולהקים מועצה זמנית שתנהל את הרצועה ללא חמאס. כל זאת בפיקוח מועצת שלום עליונה, שבראשה עומד נשיא ארה"ב טראמפ.

התכנון, שהיה מראש יומרני, הוא חלק מתוכנית אמריקנית רחבה שמעוניינת להרחיב את הסכמי אברהם עם מדינות נוספות ובראשן סעודיה, ולהפוך את המזרח התיכון (למעט איראן) לאזור יציב עם הסכמי שלום/נורמליזציה בין המדינות.

תוכניות לחוד ומציאות לחוד. ארה"ב, שדוחפת בכל כוחה את הצדדים לעבור לשלב השני של ההסכם, שהוא המאפשר העיקרי של הרחבת הסכמי אברהם, נתקלת בכמה קשיים שספק אם ניתן יהיה להתגבר עליהם. הקושי הראשון הוא הקמת כוח רב־לאומי שאמור לפרק את חמאס מנשקו, לפרז את הרצועה ולפקח על הפסקת האש. זהו יעד שלפחות בשלב זה נראה כמורכב, בעיקר לאור הצהרת מרבית המדינות הערביות והמוסלמיות, שאין בכוונתן לשלוח חיילים כדי לכפות על חמאס פירוק מנשק.

לכן השאלה היא מי בעצם יפעל מול מחבלי חמאס? כרגע נראה כי טורקיה היא היחידה שמוכנה לשלוח כוחות למשימה זו, בעוד ישראל מתנגדת למהלך שעלול להביא לשליטה טורקית ברצועה, אירוע שהוא קו אדום מבחינתה. הקושי השני הוא הקמת גוף ניהולי שייטול את השלטון מידי חמאס וינהל את הרצועה באופן זמני עד להקמת גוף שלטוני קבוע.

הכוונה היא להקים ממשלת טכנוקרטים שתהיה מורכבת מפלשתינים שאינם בעלי זיקה רש"פית או חמאסית. אך ברור כי בכל הרכב, יהא אשר יהא, יהיו אנשי חמאס ואנשי רש"פ חלק מהממשלה הזמנית שתוקם. הקושי השלישי נעוץ בלוחות הזמנים של המעבר לשלב השני של השיחות, שבהן בעצם יסוכמו מנגנוני הקבע שאמורים לקבוע את קווי ההיערכות של צה"ל בשטח, והסכמי הקבע שיובילו לשיקום הרצועה ולמנגנון שישלוט בה.

ביקור למטרת לחץ

פגישתו של ראש הממשלה עם נשיא ארה"ב בסוף החודש בבית הלבן היא אירוע שטומן בחובו סכנה של לחץ על ישראל לעבור לשלב השני עוד לפני החזרתו של החלל החטוף רן גואילי וויתורים נוספים. ישראל, שהתעקשה לא לדון וליזום מהלך אסטרטגי של היום שאחרי, תעמוד בפני לחץ אמריקני שתכליתו להוביל להרחבת הסכמי אברהם. מהלך זה יהיה ההישג הגדול ביותר של הנשיא טראמפ בשנה הראשונה לכהונתו השנייה.

בינתיים טורקיה היא המדינה היחידה שמוכנה לשלוח חיילים לעזה, אך המהלך עלול להביא לשליטה טורקית ברצועה

ראש הממשלה יצטרך לעמוד איתן על עקרונות הביטחון של מדינת ישראל, למנוע את הצבת הטורקים בתוך הכוח הרב־לאומי לעזה, לוודא שחמאס מתפרק מנשקו, ולפרז את הרצועה מנשק. הוא גם נדרש לוודא שחמאס לא יהיה חלק מהשלטון העתידי ברצועה, ונוסף על כך - לדאוג להיערכות נכונה של צה"ל בפרימטר מסביב לרצועה (כולל ציר פילדלפי), אשר רוחבו יקבע את מידת הביטחון של יישובי העוטף.

ללא עמידה על נקודות אלה עלולה ישראל לאבד חלק גדול מההישג הצבאי שהשיג צה"ל במלחמת חרבות ברזל. אין ספק כי אנו עומדים בפני ימים גורליים, שעלולים להשפיע על מערכת היחסים עם ארה"ב ועל הביטחון הלאומי של מדינת ישראל.