האינטרס הישראלי: הפסקת אש, ואש בלי הפסקה

במשך שנים פעלה ישראל לאור עקרונותיה של תפיסת ביטחון שהנחתה את ההכוונה האסטרטגית של המערכת המדינית והביטחונית כולה: הרתעה, התרעה, הכרעה והגנה.

אחרי טראומת ההפתעה של 7 באוקטובר, ועוד לפני שתוחקר המחדל הביטחוני הגדול בתולדות ישראל, נראה שפעולה ללא מעצורים נגד איום המתהווה מעבר לגבולותינו הפכה לעיקרון המוביל, ואולי אף היחיד - מניעה. וכך, עיקרון שאמור להיות מוגבל ומדויק הפך לדוקטרינה כמעט בלעדית. ועיקרון אחר, שבמקורו אמור היה להיות "המלחמה שבין המלחמות" כי הוא פועל מדי יום בכל זירות הלחימה, מייצר דינמיקה הפוכה מזו שהתכוונו אליה: רצף בלתי פוסק של מלחמות קטנות, ואש ללא הפסקה.

טעו מי שחשבו שאחרי מלחמות מוצלחות (איראן, חיזבאללה) האויב יחזור בו מכוונותיו ומרצונותיו, יזנח את דרכו ויעצור את פעולותיו. הצדדים שמנגד מתאוששים ובונים את כוחם, אולי אפילו בקצב מהיר יותר מכפי שהערכנו. כך היה וכך יהיה. למי שמחפשים ומאוד רוצים, תמיד יהיו מטרות אויב בצד השני. תמיד תימצא התשתית, היכולת ששוקמה או נבנתה, והפעיל או הקבוצה שיעסקו בהכנה או בהכוונה של פעולה נגד ישראל.

ימים שקטים כאירוע חריג

במצב כזה, המושג "הפסקת אש" מתרוקן מתוכן. ימים שקטים נראים כאירוע חריג שצריך להסביר, ולא כסטנדרט המובן מאליו. כמו כל דוקטרינה המתרחבת מעבר למידותיה, גם היא סובלת מבעיית עומק. היא מצליחה באופן חלקי, אבל אף פעם לא תצליח למנוע או לסכל כל איום באשר הוא. היא משיגה את ההישג הרגעי והמיידי של סיכול הפעיל או השמדת התשתית, אבל האיום הבא כבר תופס מקום. מכאן, זו רק הבחירה שלנו מתי והיכן לתקוף אותו. וכך, המניעה הופכת ל"שחיקה מתמשכת".

בפועל, השימוש התכוף בעקרון המניעה והתמשכות האש בעצימות וברציפות בכל זירות הלחימה לא מביא יציבות ורגיעה. להפך, הוא מייצר שבריריות תמידית ותחושת אי-ודאות שמקרינה על התושבים ביישובים, וגם על כוחות הצבא. המניעה, כשהיא הופכת להתנפלות על כל מטרה, מתחילה לאבד מהאפקטיביות שלה.

המטרה היא לרתום את הצדדים לפירוק ארגוני הטרור החמושים. האינטרס הוא משותף: הם יסירו את האיום על יציבות המשטרים שלהם - וישראל תסיר את האיום על ביטחונה

הדרך הנכונה והיעילה יותר תהיה שילוב העקרונות. ואם יש לקח נוסף לצד עקרון המניעה, שאותו למדנו אחרי שנתיים של מלחמה רב-זירתית, הוא זה: יהיו הישגי הצבא גדולים ככל שיהיו - לא די בפטיש ובזרוע הצבאית כדי לקבע את ההישג, לשמר אותו ולאפשר את סגירתה של זירת המלחמה. כאן נדרשת גם הזרוע המדינית. רק בעזרתה, ובהפעלה מדודה של עקרון המניעה, יהיה אפשר למקסם את ההישג הצבאי והמדיני בעצם ההכרזה וההכרה בהפסקת האש.

התנאים כיום שונים מהותית מאש לפני 7 באוקטובר. אז הנחנו לאיומים שמעבר לגבולותינו להתבסס. במקומות מוגבלים פעלנו לפי עקרון המניעה (מב"מ), אך במקומות אחרים ההרתעה פעלה לרעתנו. למשל, נמנענו מלפעול נגד חיזבאללה על אדמת לבנון, לפחות לא באופן משמעותי ועצים.

כיום יש גם בלבנון וגם בסוריה ממשלות ריבוניות, והנהגה שלפחות מדברת ומצהירה על מדיניות המסמנת דרך אחרת. בלבנון לא היתה כלל ממשלה, וחיזבאללה פעל ועשה כרצונו. בסוריה שלט אסד, שאפשר לאיראן ולאחרים לעשות בשטחו כבשלהם. היום קיימת התשתית לפעול ולקדם את הזרוע המדינית המשלימה להישגים הצבאיים, תוך שימוש מדוד וממוקד בעקרון המניעה.

המטרה היא לרתום את הצדדים האחרים לפירוק ארגוני הטרור החמושים. האינטרס הוא משותף: הם יסירו את האיום על יציבות המשטרים - וישראל תסיר את האיום על ביטחונה. לפיכך, לישראל יש אינטרס עליון שממשלות לבנון וסוריה יממשו את ריבונותן המלאה בארצן.

דוגמה לשילוב העקרונות

המהלך שבו ארה"ב כפתה על ישראל את השיחות עם נציגי ממשלת לבנון, בניסיון להביא להרגעה בלבנון, הוא דוגמה מצוינת לשילוב בין עקרונות שיכול להביא למציאות אחרת ולתוצאה ביטחונית טובה. תגובתו הישירה של טראמפ אחרי ההיתקלות בבית ג'ן שבסוריה רמזה על היעדר היוזמה המדינית שלנו בזירה זו.

כשישראל הפכה את עקרון המניעה ליחיד, האש בלי הפסקה הפכה למציאות בלתי נמנעת. זה השלב שבו אנחנו צריכים לשאול את עצמנו לא רק מה אנחנו מונעים, אלא גם לאן אנחנו הולכים. מדינה שלא מסוגלת לייצר שקט, אפילו לפרק זמן סביר, עלולה לגלות שהיא מנהלת מדיניות שנועדה למנוע סכנות, כשלמעשה היא מייצרת אותן ללא הרף.

הכותב הוא לשעבר מפקד מערך ההגנה האווירית וכיום יועץ אסטרטגי