לעצור את הסכנה: הצעד שיוציא את צה"ל מהשפל

במשך עשורים רבים צה"ל נתפס כ"צבא העם" - הארגון הממלכתי ביותר בישראל, שאיחד קצוות ושימש כור היתוך ללא הבחנה בין מקום מגורים, אמונות דתיות או שיוך פוליטי.

הנחת היסוד היתה שצה"ל משקף את כל חלקי האוכלוסייה ונשען על גיוס חובה ועל מחויבות אזרחית גבוהה, המבוססת על צבא מילואים המהווה את כוחו העיקרי בימי מלחמה ומבצעים.

מלחמת חרבות ברזל סדקה ושברה לא מעט חומות סביב נושאים שהיו קונצנזוס בחברה הישראלית, אבל נדמה שהשבועות האחרונים הביאו את חדירת הפוליטיקה לשורות הצבא  לשפל חדש, באמצעות כמה תופעות פסולות:

מינויים פוליטיים והתערבות בדרג הפיקודי: הניסיון הבעייתי לערער את בסיס המינויים, שהיה מקצועי ופיקודי, ולהכניסו לפוליטיקה, עם מאבק בין "מועמד של שר הביטחון" ל"מועמד של הרמטכ"ל", ומנגד לעכב ולהשהות מינויים אחרים, משל היו בני ערובה.

זה תהליך מסוכן שקורה היום במינויי אלופים ושיחלחל מחר אל דרגים זוטרים יותר.

אי־שוויון בגיוס: אחרי שנתיים של מלחמה, צורכי הצבא ברורים - יותר מ־15 אלף חיילים (לוחמים ותומכי לחימה) חסרים. כל פתרון שלא יביא לשוויון בנטל לכל בני הגיוס וכשירי הגיוס יביא לפגיעה ארוכת טווח - ממחסור בחיילים, דרך ירידה בנכונות לשירות בשאר האוכלוסיות, ועד להגברת ההשתמטות.

פגיעה באמון הציבור בצה"ל: הקשר בין צה"ל לבין החברה הישראלית הוא מרכיב חיוני בביטחון הלאומי. וכשחלקים בחברה מתחילים לתפוס את צה"ל כ"פוליטי", אמון זה נשחק. יש המרגישים שהצבא מקדם אג'נדות שמאליות, אחרים טוענים שהוא מזוהה עם המחנה הימני.

החיכוך ביהודה ושומרון כבר מזמן גלש למגרש הפוליטי. יעידו על כך אלופי פיקוד המרכז, חובשי הכיפות ואלו שלא.

השלכות מבצעיות: צבא שנתון בין הפטיש לסדן, בין ויכוחים פוליטיים על גיוס לוויכוחים על מינויי בכירים, יתקשה לשמור על המיקוד המבצעי ועל הריכוז במשימות. גם הפיקוד הבכיר והזוטר יותר בצה"ל הוא קודם כל אנשים עם משפחות.

וכאשר עתידם אינו ברור וקידומם אינו מתנהל כבשגרה, זה ישפיע גם על המשימות. האחריות לשינוי המצב מוטלת על שר הביטחון.

דרושה: הפרדה בין הדרגים

אז מהם הצעדים שאותם יש לנקוט כדי לעצור את ההידרדרות הזאת?

הפרדה ברורה בין הדרג הפוליטי לצבאי: הצבא היה ויהיה כפוף תמיד לדרג המדיני. שר הביטחון (מטעם הממשלה) הוא האחראי עליו. איני זוכר ולו פעם אחת שבה צה"ל ערער על סמכותו של שר ביטחון כלשהו. אבל חייבת להיות הפרדה ברורה, תוך שמירה על עקרון הפיקוד האזרחי הדמוקרטי.

שקיפות מלאה במינויים: תוך הדגשת הכשירות המקצועית והאישית, ולא הזהות הפוליטית או כל סממן אחר. לא ממנים אלופים לפי קרבתם לשר הביטחון, וגם לא לפי גודל הכיפה או הצבע שלה.

הימנעות מניצול אירועים צבאיים לצרכים פוליטיים: לא משתמשים בתשתית ביטחונית לקידום עניינים מפלגתיים.

חיזוק הממלכתיות בשיח הציבורי: הצבא אינו מנותק מהחברה, הוא מושפע ומשפיע. את הוויכוחים בין שר הביטחון לרמטכ"ל תשמרו בחדרים הסגורים. וכשהדלתות ייפתחו - הפגינו אחדות ולכידות. חדירת הפוליטיקה לצה"ל אינה תופעה מבודדת, אלא תמונת מראה למחלוקות חברתיות. אולם בעוד הוויכוח הפוליטי הוא חלק טבעי וחשוב בדמוקרטיה, הכנסת המחלוקות לצבא עלולה לערער את הביטחון הלאומי.

שמירה על צה"ל כצבא העם דורשת אחריות לאומית של כל הדרגים, ובעיקר הבנה שממלכתיות אינה סיסמה אלא תנאי לקיומנו.

הכותב הוא לשעבר מפקד מערך ההגנה האווירית וכיום יועץ אסטרטגי