כלום לא נגמר: התוכנית האמיתית של חיזבאללה

רשמית, המלחמה בלבנון הסתיימה לפני שנה. מעשית, היא לא פסקה אפילו ליום אחד - ולא רק כי צה"ל אוחז עדיין בחמש אצבעות בשטח לבנון. הפעילות הישראלית הכמעט יומיומית מאז היא עדות לכך שלבנון עדיין מבעבעת, ולמרות שהוכרז בה על ניצחון שום דבר מולה לא באמת הסתיים.

מי שציפה שחיזבאללה ירים דגל לבן וייכנע לא מכיר את הארגון, את האידיאולוגיה הדתית-פוליטית שלו ואת פטרוניו האיראנים. הם מוכנים לפשרות, ואפילו כואבות, כולל עם היריב המר ביותר שלהם, כחלק מהודנא שנועדה לתת להם שקט בטווח הקצר כדי להגיע מוכנים טוב יותר למערכה בטווח הארוך.

זאת הסיבה שחיזבאללה מבליג בשיטתיות על כל תקיפה נגדו, קטנה כגדולה: כך עשה כשצה"ל פגע בתשתיות ובפעילים זוטרים, וכך עשה השבוע כשחוסל מנהיגו הצבאי החדש עלי טבטבאי: הרצון להגיב קיים בוודאי, אבל הצורך בשקט גדול ממנו ומתווה את מדיניות הארגון - שמנוהלת במקביל מטהרן ומביירות (בידי נעים קאסם, שנתפס כאפור ומפתיע ביכולותיו).

חיזבאללה פעל תמיד מהראש ולא מהבטן. זה שירת אותו שנים ארוכות, וזה היה בעוכריו בשנה שעברה כאשר לא זיהה את המהלכים שביצעה ישראל ואשר הובילו לבסוף לחיסול כל הצמרת הפוליטית והצבאית שלו - חסן נסראללה בראשה - ולפגיעה קשה במערך הטילים והביצורים שהקים. חיזבאללה עסוק מאז בשיקום המערכים האלה, וישראל עסוקה במאמץ הפוך למנוע מהם להשתקם.

המרוץ ההדדי הזה יימשך גם בעתיד הנראה לעין, עם שתי כוכביות בולטות. האחת - התמיכה האמריקנית שישראל זוכה לה בשלב הנוכחי, כולל למהלכים אגרסיביים כמו החיסול השבוע, שעלולה להיפסק כפי שפסקה בעזה ולהגביל מאוד את צה"ל.

השנייה - החלטה של צבא לבנון ללכת אול־אאוט נגד הארגון, כחלק מהזדמנות (אולי אחרונה) להציל את לבנון מעצמה. הסיכוי שזה יקרה נמוך, בדיוק כמו הסיכוי שלבנון תיענה לבקשת טראמפ להצטרף בגלוי להסכמי אברהם.

ולמרות ששום דבר לא נסגר בלבנון, המערכה שנוהלה עד כה היתה מוצלחת והחלישה משמעותית את האויב החזק ביותר שנבנה על גבולותיה של ישראל. ועדיין, תהיה טעות לבחון זאת במשקפת צבאית בלבד: ההישגים האלה עלו במחיר אזרחי יקר מאוד של פינוי ממושך בגבול הצפון, שכחלק ממנו נטשו אזרחים, קרסו עסקים ונפגעה החקלאות.

אם ממשלת ישראל לא תדע לשקם באמת את צידו הדרומי של הגבול ולחזק אותו, הישגיה בשדה הקרב יימהלו בכישלון הצורב בזירה האזרחית.