הזירה הלבנונית: בין מאמצי שיקום לסבך מאבקים מבית

בסוף השבוע האחרון נראה היה לרגע כאילו הסכם הפסקת האש בצפון עומד לקרוס: ישראל הרימה הילוך ותקפה בהיקף חריג מטרות של חיזבאללה בדרום לבנון. עליית המדרגה לנוכח מרוץ החימוש של ארגון הטרור השיעי, לצד המכתב הפתוח שפרסם חיזבאללה ב-6 בנובמבר, המחישו כי למרות ההפוגה היחסית - חיזבאללה מצוי בעיצומו של מאמץ נרחב לשיקום כוחו ולשימור מעמדו הצבאי והפוליטי בלבנון.

מאז שנכנס לתוקפו הסכם הפסקת האש לפני כשנה, פועל חיזבאללה באופן שיטתי לשיקום תשתיותיו הצבאיות והאזרחיות בארץ הארזים. כך לדוגמה, הארגון בונה מחסני תחמושת, מקים תשתיות לאחסון כלים הנדסיים, ובעיקר מגביר את מאמציו להבריח אמצעי לחימה (בייחוד רקטות) מסוריה – והכל תחת עיניה הפקוחות של ישראל, שבמאות תקיפות חיסלה מאז כ-330 מחבלי חיזבאללה.

אולם למרות עמדת החולשה של הארגון בלבנון ואובדן ההרתעה מול ישראל, הצהרתו האחרונה ביטאה בבירור את עמדתו המתריסה: חיזבאללה הציב קו אדום בכל הנוגע לפירוקו מנשק, והבהיר כי הוא נשאר נאמן לעקרון "ההתנגדות" ורואה בו זכות לגיטימית. הוא שב והציג עצמו כ"מגן לבנון" מול "התוקפנות וההפרות הציוניות המתמשכות של הפסקת האש", והדגיש כי כל מטרתה של סוגיית "המונופול על הנשק" היא לשלול מלבנון את היכולת להגן על עצמה ולכפות עליה כניעה.

למעשה, המאבק לפירוק חיזבאללה מנשק הפך למבחן של זהות לאומית: האם לבנון היא מדינה ריבונית, בעלת ממשל מרכזי וצבא המסוגל לאכוף את סמכותו, או ישות מפוררת שבה מיליציות חמושות דוגמת חיזבאללה שומרות לעצמן את הזכות לנהל מדיניות חוץ, לרבות מלחמה, בהתאם לאינטרסים שלהן.

שתיקתו של חיזבאללה לנוכח התקיפות הישראליות משקפת זהירות מכוונת: בארגון חוששים שעימות ישיר עם ישראל יגרור את לבנון למלחמה, יעורר עליו ביקורת פנימית חריפה ויזמין לחץ בינלאומי גובר

חשש ממלחמת אזרחים

וכך, בעוד חיזבאללה נחוש לשמר את עוצמתו, הממשל הלבנוני בראשות הנשיא ג'וזף עאון וראש הממשלה נוואף סלאם מצוי במאבק פנימי עיקש לקדם את תוכנית הצבא לפירוק חיזבאללה מיכולותיו הצבאיות.

אך בעוד צבא לבנון החרים כ-10 אלף רקטות וכ-400 טילים, על פי דיווחים אמריקניים, ובעוד עאון וסלאם הצהירו שכ-85% משטח דרום לבנון פונו מנשק לא חוקי, בדיווחים מהימנים נטען כי לא נעשה מאמץ של ממש וכי הצבא פועל רק נגד אתרים שוליים של חיזבאללה - בשל חשש מעימות ישיר והידרדרות למלחמת אזרחים. ומכאן, השסע החברתי-פוליטי הפנים-לבנוני הוא שמעכב את יישומו של הסכם הפסקת האש, ודוחף את ישראל פעם אחר פעם לתקוף בלבנון.

עם זאת, גם בירושלים מודעים לסכנה שבחציית קווים אדומים: תקיפה בביירות או פגיעה באזרחים לא תותיר לחיזבאללה ברירה אלא להגיב, ובעוצמה. משום כך, התקיפות הישראליות מבוצעות במינון מדוד, שנועד לשמר את ההרתעה – אך בלי להביא להסלמה, העלולה לערער את היציבות האזורית ולגרור לתוכה גם את איראן.

במקביל, שתיקתו של חיזבאללה לנוכח התקיפות הישראליות משקפת זהירות מכוונת: בארגון חוששים שעימות ישיר עם ישראל יגרור את לבנון למלחמה, יעורר עליו ביקורת פנימית חריפה ויזמין לחץ בינלאומי גובר.

מהאירועים האחרונים עולה תמונה של מציאות שברירית במיוחד: חיזבאללה מתבצר בעמדתו לשמור על "זכות ההתנגדות"; ממשלת לבנון מנסה להשיב את ריבונותה, אך עדיין חלשה מבית; וישראל נעה בין מאמצים לבלום את התעצמות חיזבאללה לבין רצון להימנע ממלחמה כוללת.

בתוך כך, כל צד משתמש בכלים צבאיים, פוליטיים ותודעתיים כדי לעצב את הנרטיב של "מי מפר את הפסקת האש", כדי לזכות בגיבוי הבינלאומי. אם בחודשים הבאים לא תתרחש פריצת דרך מדינית ממשית, רוחות המלחמה ששטפו את הצפון בסוף השבוע האחרון עלולות להפוך לסופה של ממש.