המילה "הלום" מהדהדת בתודעה הציבורית ומיד מציירת תמונה. תמונה של אדם שבור, מבוהל, רועד בפינה. קורבן. מישהו שצריך לרחם עליו, להביט בו במבט מצטער וללכת על קצות האצבעות סביבו. התמונה הזאת היא שקר. היא עלבון. והגיע הזמן למחוק אותה מהלקסיקון ומהתודעה הישראלית.
ראשית, צריך לדבר על מי הם באמת האנשים שהחברה מדביקה להם את התווית הזו. אלו הבחורות והבחורים, הנשים והגברים, שברגע האמת קמו ועזבו הכל, משפחה, עבודה, חיים נוחים, ורצו אל תוך התופת. הם לא חשבו פעמיים.
הם ראו את המדינה בסכנה, את האזרחים תחת מתקפה, ונכנסו עם כל מה שיש להם לתוך האש כדי להגן על הבית. הם האנשים האמיצים ביותר, בעלי העוצמה והתעוזה הגדולים ביותר בחברה הישראלית. הם הפנים של הגבורה.
מה קורה שם, בשדה הקרב? הגוף והנפש נכנסים למצב הישרדותי קיצוני. כל החושים מחודדים לרמה בלתי נתפסת, מערכת העצבים פועלת על אדי דלק אחרונים, והמוח מקבל החלטות של חיים ומוות בשברירי שנייה. זוהי חוויה שמטלטלת את היסודות הכי עמוקים של הקיום האנושי. כשהאדם חוזר משם, המערכת הזאת לא תמיד יודעת איך לכבות את עצמה. היא ממשיכה לפעול במצב חירום.
זו לא מחלה. זו לא חולשה. זוהי תגובת קרב. תגובת הקרב היא התגובה הנורמלית והאנושית למצב קיצוני ולא נורמלי. הדריכות הבלתי פוסקת, הסיוטים בלילה, הקפיצה מכל רעש פתאומי, הזעם שעולה לפעמים משום מקום, כל אלה אינם סימנים לאדם "הלום" או שבור. אלה הם הדים של המנגנון ההישרדותי המופלא ששמר עליהם בחיים בתוך הגיהינום. זוהי עדות חיה לעוצמת החוויה שהם עברו למען המדינה.
המושג "הלום קרב", שמקביל ל-"Shell Shocked" מהסלנג של מלחמת העולם הראשונה, הוא מונח ארכאי ומזיק שיצא מהטרמינולוגיה המקצועית כבר לפני עשורים. הוא מגדיר את האדם כולו דרך הפגיעה. הוא שם תווית משפילה וסטיגמטית שמונעת מאנשים לבקש עזרה, שמספרת להם שהם "פגומים".
אנחנו, כחברה, חייבים להוביל שינוי תפיסתי. במקום לראות הלום קרב מבוהל, אנחנו צריכים לראות אדם עוצמתי שחווה תגובות קרב.
השינוי הזה הוא לא רק סמנטי, הוא מהותי. שינוי השפה הוא המפתח לשינוי התפיסה כולה. הוא מפסיק את ההתייחסות לאותם גיבורים כאל מסכנים שצריך לרחם עליהם. רחמים הם דבר מקטין, מתנשא. הם לא צריכים רחמים. הם צריכים כבוד, הבנה ותמיכה מעשית.
איך זה נראה בשטח? זה אומר לדבר איתם בגובה העיניים. להציע עזרה קונקרטית, אם צריך לסייע בבירוקרטיה, להקשיב ללא שיפוט, או פשוט להיות שם. זה אומר לא להניח הנחות ולא לפחד מהסיפור שלהם. זה אומר להבין שהאדם שעומד מולנו הוא אותו אדם חזק ואמיץ שהיה לפני שיצא לקרב, רק שעכשיו הוא נושא על גבו משא בלתי נראה.
השיח הזה צריך לחלחל לכל מקום: לראיונות בתקשורת, לרשתות החברתיות, לשיחות סלון ולמסדרונות הממשלה. זוהי אחת המשימות המרכזיות שפורום "מלחמה על הנפש" לקח על עצמו, לשנות את דרך הטיפול וההתייחסות לטראומת הקרב בישראל. יש לדרוש מהתקשורת להשתמש במינוח המדויק, "תגובות קרב", ולספר את סיפורי הגבורה וההתמודדות, לא את סיפורי הקורבנות.
בפעם הבאה שאתם פוגשים לוחם או לוחמת שמתמודדים עם הצלקות השקופות של המלחמה, אל תקראו להם הלומים. תראו אותם כפי שהם באמת: מהאנשים הכי טובים שיש לנו, גיבורים רבי עוצמה שחווים תגובות קרב. תנו להם כבוד, לא רחמים. כי את הכבוד הזה, הם הרוויחו בדם, ביזע ובאומץ לב שרובנו לעולם לא נכיר.
הכותב הוא מייסד שותף של "מלחמה על הנפש", פורום לוחמים המבקש לשנות את דרך הטיפול בטראומת קרב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו