ארבעה שבועות בדיוק חלפו מהיום שבו שיגר חמאס את הרקטות לירושלים, ונדמה כאילו אנחנו על סיפה של הסלמה מחודשת ברצועת עזה. הנפצים כולם כבר מפוזרים, גלויים לעיני כל. בשונה מהסבב הקודם, איש גם לא מתאמץ להסתיר אותם. בעזה מאיים יחיא סינוואר בגלוי כי אם לא יקבל השבוע את מזוודות הדולרים מקטאר - יבעיר את הגזרה. במקביל, הזהיר, ישוב ויגן על אל־אקצא, רמז לתגובה אפשרית על מצעד הדגלים שמתוכנן ביום חמישי בבירה.
גם בסבב הקודם התירוץ של חמאס היה, למי ששכח, ענייני ירושלים. בלחצם של הרמטכ"ל וראש השב"כ שונה אז מסלולו של מצעד הדגלים כך שלא יעבור לשער שכם, אבל הוא יצא לדרך והופסק בגלל הרקטות. גם כיום סבורים השניים (ועימם שר הביטחון) כי אישור המצעד בעת הזאת הוא משגה חמור, משום הפוטנציאל הנפיץ שלו. למצער, ימליצו שלא לאפשר לצועדים לעבור בשכונות המוסלמיות בעיר העתיקה, כדי לצמצם חיכוך ואלימות אפשרית.
אפשר וצריך לקיים דיון על מהות הריבונות הישראלית בירושלים: מה משמעות הריבונות הזאת, אם אסור לצעוד ברחבי העיר בחופשיות ולחגוג את איחודה. אבל אפשר וצריך גם לקיים דיון באופן המתאים, גם בהקשר של המועד וגם בהקשר של העיתוי. ראשי מערכת הביטחון סבורים שצעדה בעת הזאת - על רקע המבצע שזה לא מכבר הסתיים ובמצב הפוליטי הטעון ממילא בישראל - עלולה להבעיר אש גדולה, ומיותרת, שיקשה מאוד על ישראל להסביר אותה בעולם.
על פניו חמאס אמור היה לחשוש מהאש הזאת. במערכה האחרונה הוא ספג פגיעות קשות במערך הצבאי שלו, שאמורות היו לגרום לו לשבת בשקט לתקופה ממושכת. זאת גם היתה אחת המטרות המוצהרות של המבצע, לצד השאיפה הישראלית לנתק בין הארגון לבין ירושלים. נראה כי המטרה השנייה נכשלה, ועל הראשונה יש סימן שאלה משמעותי. גרוע מכך, חמאס לא נדמה כמי שמורתע. נהפוך הוא; יחיא סינוואר יצא מחוזק, וחש כמי שניצח במערכה. נאומיו האחרונים שפעו פאתוס, ובאמ"ן כבר יש מי שטוען שסינוואר מרגיש ומתנהג כאילו הוא סלאח א־דין.
לישראל אין אינטרס לחזור ללחימה בעזה. לא משום המחיר, אלא בגלל המטרה. בהיעדר החלטה להיכנס לעזה ולהכריע את חמאס, המשך המערכה באותן הדרכים יהיה עוד מאותו הדבר. הרמטכ"ל אמנם הנחה את פיקוד הדרום להיות במוכנות "לעוד כמה ימי קרב", אבל ספק אם הם ישיגו את מה שלא הושג במבצע שומר החומות.
אם ישראל רוצה לשנות את המשוואה, היא צריכה לנהוג כמו בסרט "מבצע סבתא": להתחיל הכי חזק שלה, ואז להגביר. למצוא הזדמנות לחסל את הצמרת הצבאית־מדינית של חמאס (ובעיקר את סינוואר ודף), ומשם להמשיך במערכה. לחלופין, עליה להאיץ את השיחות שמתקיימות בתיווך מצרי, כדי להגיע להבנות שיבטיחו שקט ארוך טווח, על כל המשתמע מכך לחיוב ולשלילה.
המשך המצב הקיים, שבו הצדדים נשענים על הפסקת אש שברירית, נטולת תנאים והסכמות, הוא מסוכן והפכפך. חמאס, כאמור, דורש כסף, והסכמות בירושלים. ישראל לא מעוניינת לתת לו את שניהם (את הכסף היא מוכנה להעביר רק באמצעות הרשות הפלשתינית, ורק בתמורה להתקדמות בעניין השבויים והנעדרים), אבל גם לא מעוניינת בחזרה לטפטוף הרקטות שעלול להביא לחידוש הלחימה.
זה מחייב את ישראל להתנהל כעת בקור רוח. להגדיר מטרות ויעדים, ולהחליט מה קריטי (קישור בין כסף להסכמות), ומה פחות (צעדת הדגלים). אם תימנע מלעשות זאת, היא עלולה להיקלע לסחרור מסוכן. למי שזקוקים לתזכורת, לא רק עזה על הפרק; הסבב הקודם הצית אש גם בגדה, בגבול הצפון ובערי ישראל, תרחיש שיש להיערך אליו גם כעת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו