שלב ההכרעה: זמן ההרהורים הסתיים, עכשיו זמן מלחמה

לאחר שבועות של המתנה, היערכות וצבירת הכוחות מאז ההחלטה על כיבוש העיר עזה והשתלטות על מנות המרכז, ולאחר הציפייה לפריצת דרך והגעה להסכם שחרור חטופים - לפחות כרגע נראה כי כל צד מתבצר בעמדתו ומכונת המלחמה חידשה את תנועותיה.

צה"ל כבר החל לפני כשבועיים לפעול במחנות המעטפת של העיר עזה. תחילה בזייתון ובסג'עייה ובימים האחרונים בשייח רדואן ובעיר עצמה. עוד לפני כניסתם הקרקעית של הלוחמים, החלו בצה"ל בתקיפת "מטרות אפקטים" והקרסת רבי קומות (ויש לא מעט כאלה). אולי אלה יביאו לשינוי במצבו ונכונותו של חמאס להתגמש באשר לתנאי שחרור החטופים וסיום המלחמה.

הכרעה או הכנעה

מאחר ומעולם לא בררנו לעצמינו את המושג "הכרעה" על ארגון טרור, שנתיים לתוך המלחמה מול חמאס, כשלקסיקון ההגדרות ממשיך להתמלא, התחלנו בהשמדה ובמיטוט הארגון. בהתחלה רצינו ניצחון ואז בחרנו בניצחון מוחלט, ואנחנו ממשיכים עד להכרעה.

לבעלי הזיכרון הקצר: חידוש המלחמה במארס האחרון, תחת שם המבצע "מרכבות גדעון", נועדה במטרה להכריע את אותו חמאס.

אם נבחן את המושג "ניצחון" בעמידה במטרות שהוגדרו, גם באלה לא ניצחנו. החטופים עדיים בעזה וחמאס לא הושמד, לא מוטט ואפילו לא הוכרע. הוא כן ספג מכות קשות מאוד ואולי אפילו שינה כיוון והסכים ל"מתווה נתניהו". אבל מאחר ולא עימתנו אותו עם הצהרתו, לא נדע לעולם האם היתה זו מניפולציה או כוונת אמת.

סימן שאלה שילווה אותנו עוד זמן מה ואולי אף יהפוך להלקאה עצמית בהמשך - על הזדמנות שהוחמצה.

לאחר שלא הצלחנו לנצח או להכריע את ארגון הטרור, "ההכרעה" התחלפה בהשתלטות וכיבוש הרצועה. כשנשלים שליטה ב-100% מהשטח, אז נדע כי הכרענו. אם ישארו (וישארו) מחבלי חמאס, מנהרות ותשתית טרור, זה לא יפריע להגדרה - המטרה הושגה. השתלטות על כל שטח עזה והחלת ממשל צבאי.

ראש הממשלה, במספר ראיונות באנגלית, הבהיר שזו לא המטרה. סמוטריץ' ובן גביר לא מסתירים דעתם מזה זמן והרמטכ"ל היה האחרון שהדגיש כי תוך חודשיים, בין אם החלטנו או לא, נשלים את ההשתלטות ונחיל דה-פקטו ממשל צבאי ברצועה.

אם נקשיב לשר החינוך קיש, שבשיחתו עם משפחות החטופים הוקלט כשהוא מודה (לבושתו) שהשרים (והקבינט) רוב הזמן ממודרים, וההחלטות הן כולם של איש אחד, אז נכונו לנו עוד הפתעות ודרך פתלתלה.

העדר החלטות ברורות יביאו למצב בו נצטרך להחליט בעצמנו. כפי שאמר הרמטכ"ל, בעוד חודשיים הממשל הצבאי יהפוך לעובדה מוגמרת ואיתו האחריות לשני מיליון עזתים. לבריאותם, למזונם, למחייתם. ואנחנו, הציבור הישראלי, נשלם על כל זה. הדאגה אליהם תבוא על חשבון חינוך ילדינו, ביטחון ישובינו. כי כך זה כאשר ההחלטות לא מתקבלות, אלא נכפות.

ומה המשמעות לחטופים שעדיים בידי חמאס? אלא שבחיים ואולי יהפכו להיות מגן אנושי למפלצות? שאולי מועברים ביד מכוון לתוככי העיר עזה בדיוק לשם כך? נדע על כך רק בדיעבד.

זמן הערעורים וההרהורים הסתיים, עכשיו זמן מלחמה.

המרחק האמיתי

הפער שבין רחוב עזה לרצועת עזה הוא מבחנה של ההנהגה הישראלית. האם ניתן לגבש מדיניות ארוכת טווח שתביא שקט וביטחון גם לדרום וגם לתושבי רצועת עזה? או שמא נמשיך לדשדש בין סבב לסבב מבלי לראות אופק מדיני?

נכון להיום, נראה שהמרחק האמיתי בין עזה לעזה איננו נמדד בקילומטרים, אלא בגישה וביכולת לראות את האחר, את השונה וכן בנכונות לשנות כיוון. ככל שנשכיל להבין את ההשלכות, להרגיש את השטח ואת העם, נוכל להוביל לפתרונות מדיניים ואנושיים.

70 קילומטרים מפרידים בין רחוב עזה בירושלים לרצועת עזה, אך המרחק האמיתי גדול הרבה יותר, הוא מרחק של הבנה, של ראייה אנושית, של מורכבות, זהו גם המרחק בין מדיניות למציאות, בין החלטה לביצוע, בין שיקולים אסטרטגיים לבין חיי היום יום ושל פוליטיקה פנימית של החיים שלפני 7 באוקטובר.

הכותב הוא מפקד מערך ההגנה אווירית לשעברוכיום יועץ אסטרטגי