חמאס העניק "רוח גבית" לנתניהו - וזה עלול להיות מסוכן

משחקים מסוכנים: הצהרת ראש הממשלה בנימין נתניהו על מעבר למשא ומתן להסכם כולל לשחרור החטופים, והקבינט שהחליט מספר ימים לאחר מכן על ההשתלטות על העיר עזה (ובהמשך מחנות המרכז), הכניסו את כל המערכת והמעורבים לשלב חדש במלחמה.

חמאס מתגלה כנושא ונותן קשוח ורחוק מארגון שאיבד את אחיזתו. הוא גם קורא נכון את המציאות ומתרגם אותה למהלכים שמאפשרים לו לשלוט בסדר היום ולשפר את עמדתו. ניצול הרצון הצרפתי להכרה במדינה פלשתינית והלחץ הבינלאומי הביאו אותו להקשיח את עמדתו, קמפיין "ההרעבה" הביא להצפה של רצועת עזה בסיוע הומניטרי (כולל אישור תקציב ישראלי אדיר של 1.6 מיליארד שקלים) והפסקת אש הומניטרית של 10 שעות מדי יום.

כל אלה, מבלי שארגון הטרור נאלץ לשלם בדבר. את הסכמתו להצעת המתווכות (והסכם השחרור בפעימות), שעד לפני שבועיים ישראל תמכה וקידמה, ניתן לפרש משתי נקודות מבט: האיום בכיבוש עזה יצר לחץ שאילץ את חמאס להתקפל, או שהסכים לעסקה ביודעו שישראל תסרב - כל צד יכול לבחור את ההסבר שישרת את רצונו ואמונותיו.

ממשלת ישראל בוחרת בהסבר השני ומשהה את תשובתה להסכמת חמאס להסכם בפעימות, מתוך הבנה שאם האיום הזיז את ארגון הטרור מסירובו עד כה, הרי שמימוש האיום ותחילת ההתקפה של צה"ל את מרחב עזה ימשיכו במגמה.

מידתיות וזמן

ההימור של ישראל על כיבוש העיר עזה עלול להתגלות כהימור מסוכן, לאחר יותר מ-22 חודשי מלחמה ולא מעט פעמים שהבטיחו על מהלכי הכרעה של חמאס. ביניהם, ביתור הרצועה, ציר פילדלפי שיחנוק את חמאס, רפיח שהוכרזה כ"מעוז האחרון" עם "החטיבה האחרונה" ועיר מפלט לכל בכירי חמאס, עצירת הסיוע ההומניטרי, שתשלול את אחיזתו השלטונית, והביאה עלינו את קמפיין ההרעבה והצפת הרצועה בסיוע הומניטרי.

העיר עזה נותרת כמעט הקלף האחרון בידי ישראל לקוות שהוא זה שיביא להכרעה ולסיום המלחמה. אפשר כבר להכין את הקלף האחרון בהחלט - מחנות המרכז.

יותר מכך, השיח הציבורי מוסט מהעיקר. ההשתלטות על עזה מוצגת באותה נשימה כמו המעשה על בית חאנון או אפילו כיבוש רפיח. רק שהמציאות שונה לחלוטין והרבה יותר מורכבת - העיר עזה, הגדולה בערי הרצועה, חולשת על שטח של כ-45 קמ"ר (תל אביב, להשוואה, היא בשטח 52 קמ"ר) עם 700 אלף תושבים ועד מיליון אזרחים.

כדאי וראוי שנקיים את הדיון על כל משמעויותיו. כמה זמן יימשך מהלך של השתלטות (אפילו לא טיהור) על עזה עילית ועל עזה תחתית, שבנויה במנהרות מסועפות רבות וארוכות? האם לחטופים יהיה את הזמן כדי לשרוד בתת-תנאים שבהם הם מוחזקים?

ועוד דבר - מתי בפעם האחרונה כבשה ישראל עיר אויב בסדר גודל של עזה? התשובה היא אף פעם. גם במלחמת לבנון הראשונה (1982) כבשנו ושלטנו במערב ביירות בלבד בשטח ואוכלוסייה מוגבלים. אין לצה"ל ניסיון דומה, אין לישראל מושג איך זה נראה, ואין לנו יכולת להעריך כיצד זה יסתיים, במידה שאכן יתחיל.

שם מעצב תודעה

אפילו השם שנבחר למבצע ההשתלטות על העיר עזה מעיד על קיבעון ובמידה רבה מבוכה - "מרכבות גדעון ב'", אחרי שחלק א' של המבצע נכשל והיתה לו מטרה מוגבלת, לפחות המוצהרת, להביא תנאים לשחרור החטופים על ידי הפעלת לחץ על חמאס. המשכו של המבצע מעיד על אותה חשיבה, אותה מתודה, המשכיות הפעולה. יש לקוות רק שלא אותה התוצאה.

בכלל, מתן השמות למבצעים שהם חלק ממלחמת "חרבות ברזל" - מה התכלית? מה הצורך? הרי אם נשארים נאמנים למטרות המלחמה, אזי כל הפעולות משרתות את אותן המטרות; מיטוט והשמדת חמאס והשבת החטופים.

למה צריך את כל אותו מגדל בבל של שמות שרק מעצבים תודעה, מבלבלים ולא באמת מקדמים אותנו להשגת מטרות המלחמה?.

ועד שיתחיל התמרון עצמו בלב עזה, נקווה שהציר הצבאי שמאיים איום אמין על כיבוש העיר ייוותר בגדר איום שיוריד את חמאס מסולם ההתנגדות. נקווה שהציר המדיני יגבר ויביא להסכם שחרור חטופים וסיום המלחמה, על התנאים והמחירים ייפול ויקום ההסכם.

הכותב הוא תת-אלוף במילואים, לשעבר מפקד מערך ההגנה האווירית וכיום יועץ אסטרטגי