"הגורם המדיני הבכיר" הותיר לנתניהו מרחב תמרון במו"מ - שעלול לעלות ביוקר

הודעת "הגורם המדיני הבכיר" כתובה אמנם בסימני קריאה אבל היא רצופה בסימני שאלה, והיא בעיקר מותירה מרחב גמישות לא קטן לנתניהו שנדרש לתמרן בין התחייבויות ולחצים סותרים. ההודעה נפתחת במלים "המדיניות של ישראל עקבית ולא השתנתה". זה היה משעשע אלמלא היה מדובר בחיי אדם – חטופים וחיילים – משום שהמדיניות הישראלית רחוקה מלהיות עקבית.

לפני שלושה שבועות בלבד קידמה ישראל את אותו הסכם חלקי שמוצע עכשיו, בטרם שינה נתניהו את טעמו והודיע כי יקדם רק הסכם כולל. וזאת רק דוגמא אחת מני רבות לזיג-זג במדיניות הישראלית.

מי ישלוט בעזה?

המשפט השני בהודעה קובע כי "ישראל דורשת את שחרור כל 50 החטופים בהתאם לעקרונות שקבע הקבינט לסיום המלחמה". העקרונות האלה רחבים מאוד, וכוללים סעיפים כמו פירוק חמאס מנשקו ופירוז הרצועה שעשויים להימשך לעד ומבלי שניתן יהיה לכמת אותם. לחטופים בוודאי אין זמן לחכות עד שהמטרות האלה יושגו, מה גם שטרם החל העיסוק במי ישלוט ברצועה בעתיד.

המשפט השלישי בהודעה מרמז שנתניהו סבור שלישראלים יש בעיית זיכרון קשה. "אנחנו בשלב ההכרעה הסופי של חמאס, ולא נשאיר אף חטוף מאחור". קשה לספור את כמות הפעמים שבהן הבטיח נתניהו שאנחנו קרובים/על-סף/במרחק נגיעה מניצחון/הכרעה. זה לא קרה בהבל פה אז, וזה לא יקרה בהינף הודעה עכשיו. חמאס הוכרע צבאית כבר מזמן: מה שנותר הוא להכריעו מדינית, עניין שנתניהו חומק ממנו בעקביות מסיבות קואליציוניות.

בקריאה ראשונה מתבקש לכאורה לקבוע כי ההודעה הזאת דוחה למעשה את הצעת המתווכות, משום שהיא קובעת שזה הכל או כלום: או שחרור כל החטופים ביחד עם פירוז הרצועה והקמת שלטון חלופי בה, או מלחמה עד הסוף.

אלא שבקריאה נוספת אפשר להבחין שיש בה מרחב תמרון. היא לא כורכת את כל הדברים בכפיפה אחת, אלא רק קובעת שכולם צריכים להתבצע. היא גם לא מתנה את השבת כל החטופים בפעימה אחת, אלא מבהירה כי בכוונת ישראל להשיב את כולם הביתה. איך ומתי זה יקרה, זה כבר נתון לפרשנות ולמו"מ.

נתניהו מרוויח כאן זמן. לא הרבה זמן, כמה ימים בלבד, אבל זמן שבו הוא יבחן את גבולות הגזרה שיש לו. ראש הממשלה נתון בסד לא פשוט: בין שותפותיו הקואליציוניות שמאיימות לפרק את ממשלתו מחד, ומול לחץ ציבורי שהתעצם מאוד בשבוע האחרון מאידך.

לחץ מקביל מתקיים בזירה הבינלאומית, בין חששה של ישראל שהפוגה ממושכת תחזק ולמעשה תנציח את שלטון חמאס, לבין הצורך שלה לזכות מחדש בחלק מהלגיטימציה הבינלאומית שאיבדה בשבועות האחרונים על-רקע "קמפיין ההרעבה" שניהל חמאס.

סביר שישראל תנסה לבחון אם ניתן בכל זאת להחליף את המתווה החלקי שמוצע כעת (10 חטופים חיים ו-18 חטופים חללים, בתמורה לכ-140-150 אסירי עולם פלשתינים, נסיגה לפרימטר ביטחוני, האצת הסיוע ההומניטרי והפסקת אש ל-60 ימים) במתווה רחב יותר, שיכלול את התנאים שקבע הקבינט.

שלוש הערות

ספק אם זה אפשרי, ובכל מקרה זה ידרוש שני תנאי יסוד: האחד, קיומו המתמיד של איום צבאי אמין על חמאס להרחבת המלחמה, והשני – לחץ בינלאומי משמעותי על חמאס (וגם על ישראל). ייתכן שזאת השעה שבה צריכה ארצות-הברית לשים על השולחן, בגלוי, הצעה שכוללת יחסים עם סעודיה ומדינות מוסלמיות נוספות, שבמסגרתה גם ייבנה המנגנון שיהיה אחראי לשלוט בעזה ולשקם אותה אחרי המלחמה.

בשולי הדברים, שלוש הערות. הראשונה, לגבי מצרים, שחזרה להיות ציר התיווך המרכזי בין הצדדים, כפי שאמורה היתה להיות תמיד מתוקף מעמדה ומיקומה הגיאוגרפי (וגם איבתה לאחים המוסלמים). זה רק אחד הנזקים שגרמה ההתמסרות הישראלית לקטאר, שמקצתה נחשף בפרשה שנחקרת כעת על הקשרים בין מקורבי נתניהו לקטאר.

ההערה השניה, לגבי האפשרויות. ישראל מנסה להשיג הכל, ומסתכנת בלהישאר בלי כלום. בדילמה המוכרת, האם עדיף 10 חטופים חיים כעת או להמתין ולהסתכן בכך שאיש מהם לא ישרוד, תפקידה של הממשלה להסביר איך היא מתכוונת להשיב את כולם הביתה. את קביעתה שלחץ צבאי יעשה זאת ניתן לאתגר בקלות לנוכח לקחי השנתיים האחרונות.

ההערה השלישית, לגבי המשפחות. שלשום קיבלו חלקן הודעה ממינהלת החטופים אם הן זקוקות לסיוע בהכנות לחגים, משמע שהחטופים אמורים להישאר עד אז בעזה. אתמול נאמר להן שהשיחות מתנהלות בחשאיות ואי אפשר לשתף אותן בפרטים.

דומה שקצת רגישות לא תזיק. המחאה הנרחבת ביום ראשון לימדה שלא ניתן להשתיק את המשפחות או את העם. לו ההסכם שמוצע כעת יטורפד, הזעקה שאוצרים ישראלים רבים על מצבם תתפרץ בקול גדול מבעבר.