נצחונות זמניים: צריך לקטוע את שגרת סבבי הלחימה

אחרי יותר מ-21 חודשי מלחמה רב זירתית, אזורית, עם שבע חזיתות חיצוניות, עם זירות ומלחמות שהתחלנו וחשבנו כי סיימנו. המלחמה מול חיזבאללה הסתיימה בהפסקת אש עם מנגנון אכיפה בינלאומי ומאז ישראל תוקפת על בסיס שבועי נסיונות שיקום והתבססות חוזרים ונשנים של חיזבאללה בכל רחבי לבנון. מלחמת "12 הימים" מול איראן הסתיימה בהכרזת הפסקת אש "מנהיגותית" על ידי הנשיא טראמפ ללא הסכם או עקרונות שימסגרו את הכללים וההתנהלות של ישראל ואיראן ומה שנראה כמו ניצחון מהיר ומזהיר (זה היה ניצחון צבאי!) הופך מהר מאוד רק לסיבוב ראשון במערכה שרחוקה מסיום.

סוריה לאחר מהפכה צבאית בדצמבר האחרון, כאשר אסאד הוברח משלטונו ומהמדינה ואל ג'ולאני תפס את מקומו במה שנראה כמו תחילתו של עידן חדש, עם חיבוק (אמיתי) של הנשיא טראמפ וגישושים להסכמים כאלה ואחרים עם ישראל, הפך בשבוע האחרון לסימן שאלה גדול מאוד כאשר ישראל מתערבת ותוקפת מטרות של המשטר החדש באיזור מושבם של הדרוזים בדרום סוריה אך גם מטרות מימשל ומשטר בדמשק.

החות'ים שמולם הכריזה ארצות הברית מלחמה ופתחה במערכת אווירית אגרסיבית הכריזה אחרי כחודש וחצי על הפסקת אש עם תנאי, לכאורה ששני הצדדים הסכימו ולפחות החות'ים מצידם הפרו בשבועות האחרונים את ההבטחה וחזרו לתקוף ספינות סחר ומאיימים על נתיבי השייט הבינלאומיים. הירי לישראל אף פעם לא היה באותו הסכם בלתי כתוב, כך שמבחינתם בהקשר זה, מה שהיה הוא שיהיה, כל מספר שיגורים לעבר ישראל יחזור צה"ל ויתקוף את אותן מטרות תשתית בתימן.

הזירה האחרונה, אך המאתגרת והחשובה (בגלל נושא החטופים שעדיין בידי החמאס), זירת הלחימה בעזה שכבר הפסקנו לספור כמה פעמים "ניצחנו" או "הכרענו" את החמאס או אפילו כדברי הרמטכ"ל לאחרונה "שהחמאס ארגון מת", אנו רואים כמה הניצחון הזה זמני ולא באמת סוגר את הלחימה.

השבועות האחרונים, שבהם כל הזירות חוזרות ומרימות את הראש מוכיחים בפעם המי יודע כמה שהניצחון הצבאי של היום לא מבטיח את השקט של מחר. ראשית, אתה נדרש לשמר את הדריכות והמוכנות מאחר ומהצד השני האויב לא נעלם ותהליכי השיקום חזקים מכל דבר אחר (בדיוק כמו אצלנו, ההתאוששות והחזרה לשיגרה והשיקום חזקים מהכל, אולי איטיים יותר) ושנית, ללא מהלכים מדיניים סוגרים המגובים בהסכמים עם מעטפת של אכיפה ובקרה ומחויבות של כל הצדדים, לעולם נימצא במהלך סיבובי שהוא רק שאלה זמן ברצף שבין: הסלמה/עימות צבאי, הפסקה (עם או בלי הסכם), התאוששות/שיקום, איומים או הרתעות וחזרה למגרש הצבאי. זהו מעגל חיים שמדינת ישראל איננה יכולה להרשות לעצמה, לא לביטחונה הלאומי ולא למירקם החיים החברתי.

21 חודשי מלחמה מול ארגונים ומדינה, מול אויבים סדורים ומאורגנים וכאלה שלא, אך המכנה המשותף לכולם, שמה שנראה כמו ניצחון היום, הופך לאתגר החדש של מחר ומייד מתחיל את הספירה לסיבוב הבא של עימות צבאי. אף אחת מהזירות לא באמת ניסגרה, כל אחת עם סיבותיה ושיקוליה מכרסמת בהישגי הצבא ולמעשה ממשיכה להיות זירה פעילה המחייבת פעילות התקפית והגנתית כאחת.

השבועות האחרונים הם תמרור אזהרה בוהק שחגיגות הניצחון המוקדמות עלולות להפוך מהר מאוד לתחילתו של העימות הבא...אם הדוגמאות שפורטו כאן הם לא קריאת השכמה למי שאמון על הביטחון הלאומי של ישראל, אז מה עוד צריך להתרחש באזורינו שנבין כי המציאות מחייבת היערכות ומענים אחרים ? מעגל סבבי הלחימה החוזרים ונשנים איננו יכול להיות חלק משיגרת חיינו ובטחוננו לעד.

הכותב: תת אלוף (מיל) צביקה חיימוביץ, לשעבר מפקד מערך ההגנה האווירית וכיום יועץ אסטרטגי