שנים עשר ימים נמשכה המלחמה מול איראן. לראשונה מאז 1973 לחמנו נגד מדינה ולא ארגון טרור (במלחמת לבנון הראשונה, 1982, נלחמנו רק נגד חיל האוויר הסורי מעל אדמת לבנון בעיקר) וראינו כמה שונה מלחמה נגד מדינה, הגם שגבול שתי מדינות ומעל 1500 ק"מ מפרידים ביננו.
הגדרת המטרות, ניהול המערכה, התוכניות הצבאיות ומנגנון סגירת המלחמה ולבסוף התחשוה וההכרה (המוצדקים) שניצחנו, בלי "אבל" ובלי "על תנאי" ובלי תחושת חמיצות.
מלחמה - הפסקה - הסדרה
ברצף שבין מלחמה להפסקה להסדרה, אנו בשלב הביניים. המלחמה הסתיימה עם הכרזתו של הנשיא טראמפ על הפסקת אש, ועד כה שני הצדדים מכבדים את הקביעה. ארה"ב הכניסה את האזור כולו למצב ביניים, למצב המתנה.
מצד אחד פסקו אירועי המלחמה העצימים, הסכם רשמי ומחייב לא קיים, ואנו במרחב אי ודאות גדול מאוד: מה יחשב להפרה על ידי איראן? ניסיון לגשת למתקני הגרעין? או רק ניסיון ממשי לשיקום חלק מהתשתיות? ניסיון לשקם ולערוך מחדש את מערכי ההגנה האווירית? שיקום והיערכות של מערכי הטילים שנשארו?
וכאשר שר הביטחון וראש הממשלה מכריזים כי צה"ל ישמר את העליונות האווירית, למה הם מתכוונים? שחיל האוויר עם מטוסי קרב או רק כלי טייס בלתי מאויישים ימשיך לעשות במרחב האווירי של איראן כבשלו ויטוס באין מפריע מעל טהרן? האם ארה"ב תאשר? (אחרי ה-STOP של הנשיא טראמפ במטס התגובה להפרת הפסקת האש, אין ספק שאישור אמריקני הוא תנאי לכל פעולה בעת הזאת מעל ונגד איראן)
הרבה שאלות, עוד יותר אי ודאות ומרחב קטן עוד יותר של פעולה.
אותו צבא, מציאות שונה
המלחמה נגד איראן החזירה לצבא את מעמדו, יוקרתו ובעיקר ביטחונו לנצח ולהכריע מערכות. עשרים שנים ויותר נערך הצבא ליום פקודה מול איראן, וזה הגיע כשהצבא סוחב על גבו את מחדל 7 באוקטובר, את סימני השאלה על יכולתו ותפקודו ואת התהייה לגבי המלחמה בעזה.
במזרח התיכון אין את הפריבילגיה לחגוג אפילו מעט זמן - בטח לא כשהמערכה בעזה לא נראית לקראת סיום, גובה מחיר דמים כבר של 20 לוחמים בשבועיים האחרונים, ופתרון לשחרור 50 החטופים לא נראה באופק. את המלחמה מול חיזבאללה ואת המלחמה עצמה מול חמאס (מ-8 באוקטובר) הצבא לא תיחקר (לפחות לא עד לפני חודשים ספורים).
כעת, אחרי המלחמה מול איראן, אין מנוס מלתחקר. קל יותר לתחקר הצלחות, וגם מהצלחות יש לא מעט מה ללמוד. הצבא יצטרך להתמקד בלא מעט סוגיות שיהיה נכון לשאול שאלות, לעורר ספקות ולהיות מוכנים לסיבוב הבא:
- התלות בארצות הברית: שנים ומלחמות רבות נתמכנו על ידי ארצות הברית, זו הפעם הראשונה שקראנו ונדרשנו לסיוע אמריקני בתקיפה בפועל של יעד שאילולא כן, השגת מטרות המלחמה היו מוטלות בספק (את מחסום "הכתף אל כתף" בהגנה כבר פרצנו מזמן).
נכון יהיה לשאול מה המחירים שהדבר מביא עימו - האם הם סבילים/סבירים? בין ה-DON'T של ביידן ל-STOP של טראמפ עומדים התקיפה האמריקנית בפורדו והסיוע בפועל למהלך ההתקפי. - מספיקות ההגנה: נידרש לעדכן את איומי הייחוס ותרחישי הייחוס ביום שאחרי איראן, חיזבאללה וחמאס ולבנות את כוח ההגנה בהתאם. לטפל ב"חורי ההגנה" שגילינו במלחמה, ומאידך לבנות את כוח ההגנה האווירית מותאם לאיומים של "הסדר החדש" באיזור כולו, האיומים הקיימים ואלה שהמלחמה תאיץ את פיתוחם (טילים מתמרנים ומדויקים, חימוש פזיר, חימוש מצרר, טילים היפרסוניים שצריך להניח כי במערכה הבאה נתמודד איתם וכדומה).
- תפיסת המיגון וההתראה לעורף: ההתראה המוקדמת ש"נולדה" במלחמה הנוכחית מחייבת בחינה מחדש – מה משמעות ההתראה וכיצד נדרש לתרגם אותה לפעולות. המרחב המוגן (ממ"ד או ממ"ק) הוכיח עצמו כמציל חיים ומנע אבידות רבות, אך האם מול איום טילים בעלי ראש קרבי של מאות קילוגרמים, ובהינתן זמן התראה ארוך, המקלט הציבורי או החניונים התת קרקעיים (שקיימים בכל מגדל מגורים חדיש) לא עדיפים?
- בניין הכוח של חיל האוויר: חיל האוויר הוכיח עצמו כזרוע האסטרטגית, החשובה והמכריעה. כל השקעה בבניין הכוח בעשורים האחרונים (בהתקפה ובהגנה) הוכיחה עצמה.
כעת נשאלת השאלה במתח בין בניין הכוח למרחב הקרוב ולאירועים מתפרצים (עזה וחיזבאללה) ולמרחב הרחוק (איראן, תימן וכדמה) התמהיל הנכון בין מטוסי קרב, כלי טייס בלתי מאויישים, מתדלקים ומסוקי קרב – אין ספק שצריך באופן מספק מכל אחד מהם, ולא בטוח שגודלו של חיל האוויר עונה על כל הצרכים והזירות (הגודל איננו רק הפלטפורמות הטסות, אלא גם ובעיקר צוות אוויר שנדרש יהיה להגדיל את היקפו).
השאלה היא איך מנצלים את הזמן של אחרי המלחמה, מה עושים בזמן הזה. "כל יום שעובר מקרב אותנו לעימות הבא" צריכה להיות הנחת היסוד בקרב מפקדי הצבא ומקבלי ההחלטות. רק כך נהיה מוכנים לאתגרים הבאים, ואלה יבואו.
הכותב הוא תת אלוף (מיל') צביקה חיימוביץ', לשעבר מפקד מערך ההגנה האווירית וכיום יועץ אסטרטגי
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו