כל סיום הוא התחלה חדשה

סיימתי עוד סבב מילואים, אלה הם חיי מאז התחילה המלחמה. בזמן שארה"ב תקפה באיראן, מצאתי את עצמי בפשיטה רגלית על דהיישה. "כוחות משולבים". יומיים לאחר מכן שוב אזרח.

הטור השבועי הזה נכתב במהלך המלחמה, בכל פעם ששבתי להיות אזרח. הכתיבה עזרה לי לסדר את המחשבות, להתמודד עם מראות המלחמה, עם הכאב הגדול וגם עם הבושה על מה שקרה לנו באותה שבת. הטור דייק את תחושות הגאווה שלי על העם הזה, על הדרך שבה אנחנו מתמודדים מאז, על ההישגים הצבאיים - והיו רבים כאלה.

זו מציאות מטורפת שאליה נקלענו כולנו. אצלי, אחרי תקופה בפוליטיקה עם חליפות, לחזור לבוץ ולאבק, לחזור לפקד על חיילים ולהוביל בשדה הקרב היה הדבר הכי מועיל שיכולתי לעשות. זה טור פרידה, מכיוון שיש לי משימות אזרחיות בהמשך הדרך. כשאני לא במילואים, חובה עלי לעשות כאזרח מה שאפשר כדי לתקן את המדינה. הקמתי את תנועת "המילואימניקים" עם שותפים שפגשתי במגננים בעזה, בלבנון וביו"ש. אני משוכנע שאנשי המעשה חייבים להוביל. עת לכתוב ועת לשנות.

הלקח המרכזי האישי שלי מ־7 באוקטובר הוא שעלינו המלאכה לגמור, ואין אנחנו בני חורין להיבטל ממנה. בשמחת תורה 2023 הייתי משוכנע שהמדינה, הממשלה, הצבא, יודעים מה שהם עושים. שמישהו יקבל אחריות, יישא נאום מכונן לאומה, שאיזה מפקד יארגן כוחות עתודה שהמתינו אי־שם. הייתי בטוח שיבואו ויגידו לי ולחבריי שקפצו מבתיהם (על פי החלטתם), שלא צריך אותם. זה לא קרה. הכל קרס. הסתכלתי ימינה ושמאלה, ולא היה אף אחד חוץ מהמילואימניקים ומהאזרחים שסיכנו את חייהם והצילו את ישראל.

כך, באופן דומה, אני רואה עכשיו את המערכת הפוליטית־אזרחית. אם נחכה שמשהו יקרה, זה עלול להיות מאוחר מדי. צריך לקפוץ מהבית ולעשות משהו. מהם היעדים? אנחנו חייבים לאחד את הכוחות הציוניים בישראל על פי עקרונות, ולא על פי חרמות. חייבים להקים ועדת חקירה ולהפיק לקחים. לא יכול להיות שהפחדנות הפוליטית מונעת ממדינה שלמה לחקור איך התרחש המחדל הגדול בתולדותיה. אנחנו חייבים להגדיל את הצבא דרך שירות לכולם. כל אזרח, גם חרדי וערבי, יצטרך לשרת בצבא או בשירות לאומי. יש הישגים אדירים במלחמה הזאת, אך הם לא מחפים על מה שמקולקל אצלנו. כדי לייצר ביטחון לשנים חייבים לשבור את הקונספציות. להיות בשטח האויב, בעזה ובלבנון. שיפחדו מאיתנו.

שברנו קונספציה אחת: את הפחדנות של הדרג המדיני לתקוף את האויב כשצריך. בלבנון, בעזה ובאיראן - בלית ברירה גילינו שאנחנו יכולים. האויב גילה שישראל היא לא קורי עכביש, להפך. צריך לשבור את קונספציית הצבא הקטן שלא מצליח לגייס חרדים בגלל תנאים פוליטיים, ובעיקר את הקונספציה שפוליטיקה היא רק משחק. להישאר על הגלגל, ולהעביר את הבעיות הלאה. לא לקבל אחריות לכלום. לעולם לא לומר "טעיתי".

מה שהיה, אסור שיהיה - מערכת פוליטית שתפקידה רק לשמר את עצמה. כדי לשבור את זה צריך לכפות עליה בכוח. לא צריך לשרוד בפוליטיקה - צריך להציל את מדינת ישראל. זו משימה זמנית, לא אישית אלא לאומית. לעשות משהו לטובת העם.

יש פה כוחות עצומים בעם הזה. ראיתי זאת בכל מקום. אני יודע שהמילואים הם לא העולם כולו, אבל זה בהחלט עולם שכולו טוב. ישראלים מעולים שנלחמים כתף אל כתף, לא משנה אם הם שמאלנים, ימנים, דרוזים או יהודים. הערבות ההדדית במילואים, הנחישות, האחריות האישית ורוח ההתנדבות הן נדירות. אין כאלה אנשים בשום מקום בעולם. לכן אני חושב שהמשימה היא לקחת את הרוח הזאת לכל פינה ומקום. מילואימניקים הם מטאפורה למה שאנחנו צריכים להיות. צריך לעבוד כדי שזה יקרה.

אני רוצה להודות לאכסניה המדהימה שהיתה לי כאן. לדיונים המעמיקים עם העורכים, להגינות וליושרה. יש תפקיד חשוב לעיתונות בישראל ולכותבי טורים. הם יכולים להרים את רוח העם, לתת רוח גבית בזמנים קשים, לבקר ובאותה נשימה לחבק. לא הכל זה הפוליטיקה - להפך, הסיפור הכי מעניין זה העם שלנו. מגיע לו טוב. וכמו שאמרה שרית זוסמן, שאיבדה את בנה בן בעזה: לסיפור שלנו יהיה סוף טוב.

לאן הולכים?

ועוד השלמה לפני הפרידה מהטור. לאן הולכים? איך נראה קו הסיום? יש שלוש חזיתות מרכזיות שבהן נלחמנו:

בלבנון יש הסכם הפסקת אש שהוריד אותנו מהרכסים הגבוהים - בעיניי טעות אסטרטגית, אבל כל עוד תוקפים ומשמידים התחמשות, מצבנו לא נהיה רע יותר.

באיראן נקודת הפתיחה של המלחמה השתנתה לחלוטין. גם ללא אישור מוחלט להשמדת פרויקט הגרעין אפשר לומר בוודאות שאיראן נחלשה משמעותית. הושמדו תשתיות צבאיות שלה, יכולות ההגנה האווירית, והם הפכו חשופים לחלוטין מהאוויר. כמו עזה גדולה. הכי חשוב בעיני העולם בכלל, וישראל בפרט: מחיר הפגיעה באיראן נמוך ממה שחששנו. איראן התגלתה כנמר מזויף. בכיריה בבונקרים. הציר השיעי התרסק.

ההחלטה של הממשלה הנוכחית לתקוף באיראן - אותה ממשלה שאני מבקר שוב ושוב - היתה דרמטית וחשובה. הישג עצום של נתניהו. לגבי קו הסיום? מעטים אלה שחשבו שהוא יהיה אופטימלי כל כך.

החזית השלישית היא עזה. הדרג המדיני מנותק שם לחלוטין מהשטח. לא רואה, לא יודע, ממציא סיסמאות וסיפורים. עד עכשיו לא נאמר מה היעדים המעשיים של הממשלה בעזה. שחרור החטופים בוודאי, אבל איך נראה קו הסיום בשטח ביום שאחרי?

נתחיל בזה שרוב התשתית של חמאס הושמדה. נותרו כיסים של לוחמת גרילה. המחיר שאנחנו משלמים גבוה, מחיר חיילינו. הגדרת השטח לקו הסיום לא ברורה. מתי מסיימים - לא ברור.

לכן צריך לייצר פתרונות מבחוץ. הצעתי, שעליה אני חוזר שוב ושוב, היא קווי הסיום הבאים: תוחמת צפונית ששולטת על שדרות ונתיב העשרה, האזור הגבוה, קו פרימטר של 2 ק"מ שהופך לחקלאות ישראלית, מחיר בשטח אדמה על הטבח הנורא. ציר נצרים וציר פילדלפי בשליטה צבאית מלאה. כל שאר השטח חייב להיות נטול מגבלות תנועה לצה"ל, בדומה למה שמתרחש ביו"ש. פשיטות קרקעיות מדי לילה איפה שצריך.

הגדרת הקווים תסייע לקיים משא ומתן על החזרת החטופים, להבין מה המחיר ואיפה להוסיף וללחוץ. כשיש קו הסיום, הצבא יודע לאן ללכת.