בואו נדבר על "גדולי הדור": במה שונה שעת החירום ב־48' מזו של היום?

המשבר מול המפלגות החרדיות בסוגיית הגיוס נפתר לכאורה, אבל ויכוח העומק בעניין זה עם גדולי התורה החרדים לא הולך לשום מקום. תזוזה של ממש (למרבה הצער) אין שם, ומכיוון שכך, כדאי לעשות משהו מעט חריג, שהציבור החרדי נרתע ממנו כבר שנים ארוכות - להציב מול ההנהגה התורנית החרדית גם מראה היסטורית, ולשאול אותה ישירות:

מה מונע מכם, רבנים יקרים, ללכת בדרך גדולי הדור והתורה החרדים, רבניכם שלכם, שעליהם אתם מסתמכים בעניינים כה רבים, ולצעוד בנתיב שאותו הם התוו לכם בשעת חירום דומה, במלחמת העצמאות? מדוע אינכם מאפשרים לצעירים חרדים ולגברים חרדים לקחת חלק במערכה ולשרת בצה"ל, ואף מברכים על היוזמות בעניין זה, כפי שנהגו באותם הימים ראשי ישיבות, רבני ערים וחברי מועצת גדולי התורה בני דור תש"ח, כולם חרדים יראי שמיים?

ובמילים אחרות: במה שונה שעת החירום אז מזו של היום? מדוע ב־48', כשהקיום היהודי עמד על כף המאזניים, גדולי הדור מצאו דרך להתגבר על הקושי ההלכתי והתיאולוגי שלהם עם הציונות והמדינה, ונשאו את האלונקה יחד עם הציבור הכללי - בעוד היום זה "בלתי אפשרי" ו"מסוכן" ו"פסול" ו"מקלקל"?

הרב לנדו, האדמו"ר מגור, הרב הירש והרב מאיה - אתם וחבריכם להנהגה התורנית החרדית של היום הרי מכירים את ההיסטוריה הזאת טוב מאיתנו: את ועדות הרבנים החרדים שפעלו בתיאום עם צה"ל בשעת החירום של אז, ואת עמדתו של חבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל הרב כהנמן, ראש ישיבת פוניבז' בבני ברק של פעם, שבירך את המתגייסים במילים חמות.

הרבנים החרדים של צפת ושל טבריה ושל עוד ערים לא רק עודדו תושבים להתגייס, אלא גם סייעו בעצמם ללוחמים, ואף התירו הקמת ביצורים בשבת. במלחמת העצמאות, תושבי מאה שערים לחמו כתף אל כתף עם אנשי ההגנה. הם לא צעקו "נמות ולא נתגייס!"

הנסיבות והסכנות דומות

בוודאי ידוע לכם שעם קום המדינה, הראשון לציון הרב בן־ציון מאיר חי עוזיאל פסק: "כל איש בישראל, לרבות כוהנים ולוויים, חייב להתגייס, גם מדין מלחמת ה' שהיא ירושת הארץ, וגם מדין 'לא תעמוד על דם רעך'".

הוא לא העלה על דעתו לאיים בהגירה לחו"ל, כפי שנהג אחד מיורשיו, הרב הראשי הספרדי לשעבר הרב יצחק יוסף, או להתנגד לגיוס חרדים, כמו זקן מועצת חכמי התורה של ש"ס הרב משה מאיה, שרואה בכך קו אדום ושמאוים מפני המזימה הדמיונית "לחלן את כולם". הרב עוזיאל עצמו נראה פעם כשהוא נושא אבנים כבדות בשבת. כשנשאל לפשר מעשיו, הוא הסביר: "פסקתי לרבים שעבודות הביצורים בירושלים בשבת הן בגדר פיקוח נפש, וגם אני איני פטור".

ב־1948, מנהיג אגודת ישראל, השר יצחק (איצ'ה) מאיר לוין, נתפס בעדשת המצלמה רוקד עם מתגייסים חרדים (נסו לדמיין את גולדקנופף, את פרוש או את גפני באותה הפוזיציה). אליעזר הגר, לימים האדמו"ר של חסידות סערט־ויז'ניץ, התגייס לפלוגה הדתית של ההגנה בחיפה והשתתף בקרבות העצמאות ברמת יוחנן.

הרב זליג היינה, נכדו של האדמו"ר מגור, לחם בירושלים, והחייל הרב יעקב ישעיה בלוי, בסוף ימיו חבר הבד"ץ של העדה החרדית, התגייס אף הוא. בישיבת חברון התלמידים לא מצאו מנוח לנפשם והצטרפו לקרבות ההגנה בירושלים - בניגוד לעמדתו של המשגיח שלהם, הרב מאיר חדש.

אפילו הרב יוסף צבי דושינסקי, מנהיגה של העדה החרדית בירושלים, שהיה מעין רב ראשי שלישי לצד הרבנים הרצוג ועוזיאל, חתם בירושלים באייר תש"ח על ההסכם לגיוס חלקי של תלמידי ישיבות, לצד רבנים כרב איסר זלמן מלצר (ראש מועצת גדולי התורה), ראשי ישיבות מיר וחברון והרב יחיאל מיכל טוקצינסקי. ההסכם הזה, אגב, הועתק אז לעוד מקומות, כמו תל אביב וחיפה.

החזון איש, שלימים התפלמס עם בן־גוריון בשאלה לאיזה ציבור יש עגלה מלאה יותר - כן, אפילו הוא - התיר לחסידי גור בבני ברק לצאת לשמירה בלילות שבת, אחרי שהשתכנע שאם ייוודע לערבים שאין שמירה במקום - הם יתקיפו ויכבשו אותו. מבחינה הלכתית, סכנות כמעט זהות קיימות גם היום: הקווים ארוכים, השמיכה קצרה, וחסרים חיילים...

הציבור החרדי מחכה

אז מה תגידו עליהם ועל דומיהם היום? שהם לא ידעו את ההלכה? שהם לא היו מודעים ל"סכנת השמד והחילון"? עמדתם של הגדולים באמת, של פעם, היתה שונה ב־180 מעלות מזו שרובכם מציגים היום.

ספרו המצוין של ד"ר משה ארנוולד על החרדים במלחמת העצמאות מתפקע מרוב דוגמאות לשוני הזה. מדוע אז ניתן היה להבין את הזכות, את החובה ואת ההכרח לשאת יחד בנטל - והיום זה בלתי אפשרי? האם איומי ההשמדה שונים? לא פעם אתם הרי פוסקים הלכה על בסיס פסיקות קודמות, ונתלים בקודמיכם באלף ואחד עניינים. רק בזה לא? מה מונע מכם היום, בסיטואציה הקשה כל כך שבה אנו נמצאים כבר שנה ושמונה חודשים, להישען על גדולי התורה של פעם?

בינואר 48', כשמנהיגי פא"י בנימין מינץ והרב קלמן כהנא דרשו מהמפקדה הארצית של ההגנה, ואחר כך גם מבן־גוריון, להקים מנגנון שיהיה אחראי לתנאי השירות של אנשיהם - ארגוני החרדים לא המתינו להיענות מלאה לדרישותיהם, והחלו להתארגן לגיוס אנשיהם.

מעט לפני הקמת המדינה, הרב כהנא עצמו התלונן בפני ישראל גלילי על כך שהחרדים צורפו רק למפקדות בפתח תקווה ובבני ברק. ההתנהלות הזאת של חלקים בציבור החרדי היתה נגזרת כמעט טבעית ממצב הרוח של השטח. אם הרבנים של 2025 היו מתחשבים בשטח ובמצב הרוח שלו היום - חרדים רבים היו מתגייסים. אבל הם בולמים זאת, ונתלים בהלכה שרק לפני כמה דורות, מוריהם וגדוליהם שלהם פירשו והבינו אחרת לגמרי.