רגע לפני שאכתוב על הביזיון בכנסת, אני רוצה לשתף בתחושות. בשבוע שעבר הגעתי לנחם את משפחתו של עומר ואן גלדר, שנפל בעזה. אמו, תהילה, קרעה לי את הלב. לצערי כבר הייתי בהרבה ניחומי אבלים, ובכל זאת תהילה והמילים שלה ישבו עלי במשך הרבה מאוד זמן.
לא רק הסיפורים על עומר, והעובדה שתרומת איבריו לאחר שנפל הצילה אחרים. גם לא העובדה שיש לנו קשר ומעגלים משותפים, אלא התקווה והבקשה שלה שיהיה פה טוב יותר, שנעבוד קשה כדי לתקן את כל הבלגן הזה שמסביב, את השיח מלא השנאה, את הריק המנהיגותי.
אני לא נוהג לשתף בביקורים אצל משפחות שכולות, אבל הנתק הזה בין הכנסת למה שאני רואה לא יכול להיענות להתעלמות. יש פה משפחות שנקרעות מבפנים, אנשים שלא ישנים בלילה. אני לא מתכוון לחברי הכנסת, אלא להמוני ישראלים שמגינים בגופם ובנשמתם על מדינת ישראל.
אסור לי ולחבריי לוותר. מה שאתם רואים זה יצר ההישרדות הפוליטי. "הניצחון המוחלט" בלייצר קומבינה על הגיוס לצה״ל ובהגנה על המולדת. ההתבטאויות, הבריחה מההתמודדות עם השכול של אלה שהם שלחו לקרב. כל זה לא האמת, זה רגעי. מרגיז, אבל רגעי.
אין הישג אחד במריחה, יש רק העמקת הפער והידוק השורות אצלנו. נילחם בחזית, נחזיר את החטופים, ננצח במלחמה וננצח בתיקון מדינת ישראל. וכל זה, מבחינתי, מהווה את הפתיחה למה שראינו השבוע בכנסת. אבל כדי להבין למה זה ביזיון כל כך גדול, ולא משנה באילו מילים עוטפים זאת, נחזור למטרות המלחמה: ניצחון והחזרת החטופים, השמדת האויב והחזרת התושבים בעוטף לבתיהם.
כן, שנה ושמונה חודשים אחרי פתיחת המלחמה, עדיין לא הגענו לקו הסיום. כדי לממש את המטרות האלה, צריכים חיילים. עכשיו. לא כאופציה תיאורטית בעוד שנתיים. כ־13,500 חיילים נפצעו ונהרגו. אם רוצים גם לצמצם את מספר ימי המילואים - צריך הרבה יותר.
ביטחון המדינה, הגנה על המולדת, קיום המדינה ועוד מילים גדולות שמתארות בדיוק את מה שנמצא על השולחן עכשיו. זו השורה התחתונה, וזו בדיוק הסיבה לכך שמה שסוכם השבוע בין העסקנות החרדית לליכוד הוא בושה וחרפה. היכולת לגייס כוח אדם נוסף של חיילים מגיעה משני מאגרים אפשריים: מילואימניקים שקיבלו פטור (זה קורה מאז תחילת המלחמה), והחברה החרדית. הערבים, שעליהם יש דיון, יהיו מחויבים לעשות שירות לאומי, כחלק מהתפיסה שכל ישראלי יצטרך לעשות משהו אחרת לא יקבל כלום. הם לא ישנו את היכולת שלנו לנצח במלחמה.
צריך להבין, המשמעות של "הפשרה ההיסטורית" היא התקפלות מהניצחון במלחמה. הציבור החרדי יחזור לישיבות - גם אלה שהם תלמידי חכמים וגם השאר, הרוב, שאינם תלמידים, אלא רק רשומים. התקציב למעונות יחזור להיות כשהיה.
לממסד החרדי ייעלמו האינטרסים לעבוד קשה כדי לגייס. מדינת ישראל חוזרת לממן השתמטות, וכשמערכת מקבלת כסף - אין לה שום אינטרס לפעול הפוך. אפילו ההטבות לדיור, העדפה מתקנת ועוד נדחו לעוד שנתיים. מה שנשאר זה שלילת רישיונות נהיגה. שני העקרונות הבסיסיים כדי להגדיל את הצבא - מיידיות וסנקציות - התפוגגו. זו האמת, עכשיו צריך להתמודד איתה.
מה זה אומר? מי שלא על מדים - צריך להיאבק במישור האזרחי. לחץ ציבורי אינטנסיבי, בעיקר של הציונות הדתית, שנמצאת בחזית בשיעורים אדירים. תומכי הקואליציה לשעבר ואולי בעתיד. אסור לתת תחושה שעולם כמנהגו נוהג. 7 באוקטובר היה תוצר של הרבה מאוד קונספציות. לא צריך לחפש תירוצים ובוגדים. האשמה היא בתפיסה הלאומית שאפשר לטאטא בעיות מתחת לשטיח. להעלים אותן במילים, בהצהרות, בדברי רהב ובספינים. ״צבא קטן וחכם״ מוביל להיעדר יכולת להגן על המדינה. את מי עוד צריך לשכנע?
הפנים לאיראן
איראן היא ראש הנחש, המחולל של האיום המרכזי על ישראל, וזו שבמשך שנים ארוכות מימנה את ארגוני הקבלן שסביבנו. הציר השיעי נמצא במצבו החלש ביותר אי־פעם, יכולות ההגנה האיראניות במצב הגרוע ביותר. החיסרון שלנו הוא ההנהגה והצבא הקטן, אף שעבר זמן ארוך מאז תחילת המלחמה. אם ישראל תתקוף בצורה יעילה שתביא להשמדת היכולות הצבאיות ארוכות הטווח ופרויקט הגרעין - יהיה שינוי דרמטי באזור. שינוי שגדול יותר מכל ויכוח פוליטי וצרכים אחרים.
אני מוכן בכל רגע נתון להגן על החלטה כזאת. מחויבות מראש וללא סייג. זה ביטחון ישראל בכל מובן. הבעיה היתה ונותרה אמון. איראן, שרידות הקואליציה, משפט נתניהו, בחירות, צרכים פוליטיים אישיים. הכל מתערבב, וכבר אי אפשר לסמוך על הממשלה ועל העומד בראשה שמה שהם אומרים זה מה שהם רוצים. שכשהוא אומר "איראן", למה הוא מתכוון - לאגודת ישראל או לאגודת האייתוללות?
למען העם הזה
כמה מילים לכל הפונים בפרטי ובציבורי: אנחנו משרתים בגאווה. לא פראיירים, אלא מנהיגים. גם כשהכנסת קורסת מבחינה ערכית והממשלה מנותקת - זו המדינה שלנו, זה העם שלנו. התפקיד שלנו הוא להגן עליהם. אין אחרים, והממשלה מקשה עוד יותר. שירות במילואים זה לא למען נתניהו ולא להנצחת המלחמה, זה למען כולנו. מי שרוצים להוביל, לתקן, לייצר שינוי - צריכים לעשות מעשה.
פינה טובה: בזמן שיש מלחמה, נמשך האתגר בעורף לוודא שיש משילות וחוק וסדר. יותר מדי מקרים של נשים שנפגעו באלימות או נרצחו בתוך המשפחה. אחת משבע נשים בישראל סובלת מאלימות במשפחה. אלימות נגד נשים דתיות וחרדיות קיימת באופן דומה לזה של האוכלוסייה הכללית, והיא רחוקה יותר מן העין. עמותת "בת מלך" הוקמה על ידי עו"ד הרב נח קורמן, כדי לתת מענה לבעיית האלימות במשפחה במגזרים הדתי והחרדי.
בערב פסח לפני חודשיים נרצחה אסתר כהן, אישה חרדית תושבת ירושלים, בידי בעלה. מאז מדווחים על עלייה של כ־20% בפניות לקו הסיוע של "בת מלך" ביחס לאותה תקופה אשתקד. בכל שנה פונות לקו הסיוע של העמותה יותר מ־1,500 נשים, והנתון הזה נמצא בעלייה מתמדת בעשור האחרון.
"בת מלך" מפעילה מקלטים המיועדים להגנה על נשים ועל ילדים. בזמן השהייה במקלטים הנשים מקבלות סיוע נפשי, משפטי וכלכלי, כדי לאפשר להן לצאת לחיים עצמאיים ולהפסיק את מעגל האלימות.
כ־35 נשים שוהות בזמן נתון במקלטים השונים שמפעילה העמותה, וכל אחת מהן מגיעה עם מספר ילדים גדול משמעותית מהממוצע במקלטים הכלליים. בקו הסיוע יש מענה משפטי של עורכות דין ומענה רגשי של עובדות סוציאליות, והכל - ללא עלות ובדיסקרטיות מלאה המתאימה לצורכי הקהילה. יו"ר הארגון, עו"ד צילית יעקובסון, מסבירה כי כדי לתת לנשים עתיד טוב יותר, העמותה ממשיכה ללוות אותן גם לאחר עזיבת המקלט.
אם את סובלת מאלימות, או אם אתם דואגים לאישה בסביבתכם, אתם מוזמנים להתקשר לקו הסיוע ולקבל מענה והכוונה. העמותה תשמח גם לתרומות, שיאפשרו להמשיך לתמוך בנשים שיצאו משאול תחתיות. לפרטים חייגו: 1-800-292-333.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו