"רצועת עזה אינה רק שדה קרב, אלא גם הבית שממנו נקרענו"

ביציאה מבית המח"ט באחד הכפרים בצפון הרצועה לפני כמה חודשים חיכו לנו כמה לוחמים. "אנחנו הטרמפ שלכם", חייכו.

בזמן שהמתנו ליתר הכתבים שוחחתי עם אחד הלוחמים, שאלתי על השכונה שבה היו בתים מרשימים למדי, אף שנפגעו קשות במלחמה. "עד גיל 15 גרתי ממש כאן, בניסנית. טיילתי בכל האזור הזה באופניים", הוא נזכר, "הייתי מגיע לכאן לחוף הים", הצביע.בקיץ נציין 20 שנה להתנתקות. לפינוי התושבים האגרסיבי, להריסת הבתים, לשריפת בתי הכנסת, לסגירת השערים הסימבוליים בטענה שזהו, יצאנו ולעולם לא נחזור. 20 שנה לאחר מכן הילדים של קיץ 2005 מבלים את שלהי הקיץ הנוכחי קרוב כל כך למקום שממנו פונו. 20 שנה אחרי, המבוגרים של הימים אחרי תשעה באב תשס"ו הינם כבר סבים לנכדים. חלקם צעדו בשבילים של מה שהיו פעם בתיהם, צפו במשקפות לעבר העבר, ההווה והעתיד.

מעצמונה לג'באליה

הרב איציק אמיתי (69) הוא אב לשבעה, סבא – וחובש בגבעתי. הוא הספיק לגדול בתל אביב, להתגורר בעצמונה שבחצי האי סיני ולאחר הפינוי ההוא להיות בין מקימי עצמונה שבגוש קטיף. לאחר ההתנתקות ונישואי ילדיו עבר עם רעייתו ליישוב מעלה אפרים שבבקעת הירדן.

"בשנה וחצי האחרונות אני מתגורר בעיקר בג'באליה וברפיח", הוא משתף. "לפעמים כשפוגשים אותי ורואים את הזקן הלבן, שואלים אותי אם יש עוד סבא ברצועה. אני עונה 'בוודאי - הבן שלי'".

שישה מילדיו וחתניו של אמיתי הינם לוחמים שמשרתים ברצועה. "זה מחייה את נפשי להיות עם הלוחמים, במקום שבו אין ימין או שמאל, אין דתיים או חילונים. כשיש הקפצה, כולם דוהרים ומחוברים למשימה. "בכל פעם שאנחנו נכנסים לרצועה אני מנשק את האדמה, כמו שהסבים והסבתות שלנו עשו כשהגיעו לארץ. אנחנו נזכרים שבירושלים העתיקה ובגוש עציון חיכו, הסתכלו והתבוננו לעבר המקומות שמהם נאלצו להתפנות במשך 19 שנה. אחרי 19 שנה זכינו לחזור לשם, וכעת, אחרי 20 שנה, גם אנחנו הגענו בחזרה הביתה".

אמיתי מקפיד שלא להיכנס לנושאים הנפיצים כשהוא לבוש מדים, אך הוא מודה שכל כניסה לרצועה מרגשת אותו. "כשאנחנו חוצים את הגדר, מוסרים לי את מכשיר הקשר ואני אומר את תפילת הדרך, ומי שיודע שגרתי שם יודע להבחין בטון השונה במילים 'ותחזירנו לביתנו בשלום'. כל הזמן מתרגשים כשרואים את המקומות האלו. לי לא יצא להגיע לעצמונה, אבל לבנים שלי כן. כשהייתי בשכונת שבורה, עד לפני שבועיים, הייתי צופה ממבנה ואומר 'פה עצמונה וכאן רפיח ים ומאחורי מגדל המים נמצא מורג. אנחנו חיים את השטח".

חיים את הפינוי

במרכז גוש קטיף שביישוב ניצן חיים בכל יום מחדש את הפינוי. על הקירות תזכורות חוזרות ונשנות למה שהיה. בשנה וחצי האחרונות התווספה לתזכורת ההיא מהעבר גם עדות למה שמתרחש כעת, ומה שרבים מאוד מהתושבים מקווים - יהיה בעתיד.

בתערוכה בשם "נלחמים על הבית" משתפים לוחמים שהתגוררו בעבר בגוש קטיף וכעת נלחמים בשטחה על התחושות שלהם. אחד מהם הוא ד"ר סודי נמיר, שניהל את המרפאה האזורית בנווה דקלים. סודי תועד במצלמות בימי ההתנתקות כשהוא לבוש מדי צה"ל, זועק ומתריע "יהיו קטיושות על אשקלון, מרגמות על שדרות, רצח בנתיבות. כולכם שותפים לפשע הזה". לאחר 7 באוקטובר היו רבים שפרסמו מחדש את התיעוד שהתברר כנבואי. "מאז השבת השחורה סודי משרת כמעט ברציפות, ונלחם להישאר ברצועת עזה ולסייע ללוחמים. מהרגע הראשון השתדל בכל כוחו להצטרף דווקא ללוחמים שעשויים להגיע עם הכוח לנווה דקלים, ואכן הוא הצליח להגיע עם הכוח הראשון שנכנס. הם הגיעו למבנה ישיבת ימית בנווה דקלים, המשמש כיום כ'בי"ח לנשים'. ישיבת ימית שכנה קרוב מאוד לבית משפחת נמיר", מתואר בתערוכה.

סודי מגדיר את החזרה הביתה כרגע מכונן. "זה אולי מכפר במעט על הפשע הנורא שבו הפקרנו חלק מארץ ישראל. בגוש קטיף למדנו שהנוסחה של התיישבות וחיים על פי התורה עובדת. אם נגזר עלינו להתפנות – נתיישב במקום אחר".

בקרב תושבי גוש קטיף לשעבר רצועת עזה אינה רק שדה קרב, אלא גם הבית שממנו נקרעו ושאליו הם כמהים לחזור. רבים מהם משרתים כיום במילואים או בקבע, ולא מעט תמונות שלהם עטופים בדגלים כתומים פורסמו בשנה וחצי האחרונות. בביקור בשכונת חמד שבחאן יונס לפני כשנה שאלתי מפקד יחידה מובחרת כיצד הוא מרגיש כשהוא מסתכל על חורבות היישוב קטיף. "למדתי בעצמונה, מה אתה חושב?", השיב בשאלה.

זיכרון ש"שורף בלב"

התזכורות לגוש קטיף מתגלות באופן אקראי ומרגשות מאוד את אלו שכבר אינם יכולים לצעוד בשבילים ובכבישים ב־20 השנים האחרונות. כך, בשבוע שעבר, פורסמה בקבוצת הפייסבוק "דור ההמשך גוש קטיף" תמונה של שקית "ירק קטיף" מהיישוב בדולח שהתגלתה בבית ברפיח. בדרך נס השקית שרדה את הזמן שעבר וריגשה עד מאוד את התושבים לשעבר. "מטורף ומרגש", כתבה אחת הגולשות; "שורף בלב", השיבה אחרת.

לעיתים אלו התושבים עצמם שמוצאים עדויות מהיישובים שבהם או לצידם גדלו. אפיק גואטה, תושב גן אור, איתר באחד הבתים בחאן יונס אישור עבודה שניתן ע"י אמנון טרבלסי ממושב גדיד לעובד פלשתיני. התאריך - מארס 2002.

אורה אוחנה, מנהלת הארכיון במרכז גוש קטיף, מספרת כי לפני כמה חודשים קיבלה תזכורת נוספת מלוחמים שאיתרו שלט יוצא דופן. "פנו אלינו לוחמים מגדוד 21 של חטיבת כרמלי וסיפרו שמצאו שלט של קמ"ט מנהל אוכלוסין חבל עזה במחנה נוסיראת". בתמונה נראים הלוחמים מחזיקים את השלט בידיהם ולצידם קנה טנק. השלט הועבר לתצוגה במרכז גוש קטיף בניצן.