קרע היסטורי: המדינה חשובה - אין לנו פריבילגיה לא לצאת למילואים כשקוראים

את הקרע שמתרחש עכשיו בין החרדים לישראל הציונית ייקח שנים לאחות. ניתוק מוחלט של בני עם אחד מהכאב, מהפחד ומהצורך להגן על הבית של הכלל. השבוע צה"ל ירד לראשונה מהגדר, והחל לחלק צווים בכמויות אמיתיות. המבחן שיגיע הוא הצו השני וצו 12.

מי שלא מתגייסים - לפחות יידעו שעל פי מדינת ישראל הם עריקים, ולא אזרחים שומרי חוק. זה לא פתרון, כי אין אפילו פעולה אחת שהמערכת הפוליטית עושה, אבל זה מסר לאלה שמשרתים שוב ושוב ושוב, וזה מסר למשתמטים.

יש מלא תירוצים והסברים למה שמתרחש עכשיו. "למה לא הערבים?" עולה השאלה של סנגורי הממשלה. ובכן, שני המגזרים האלה יחויבו לשרת את המדינה, ללא שום הבחנה, שירות לאומי או צבאי. אבל החרדים הם בני העם שלי. הניתוק שלהם כואב הרבה יותר.

יום אחד אזרח ישראלי שלא ישרת לא יקבל כלום, כולל הזכות לבחור ולהיבחר. העניין הוא שבינתיים אין שינוי, יש רק תחושות, והן נוראות. הקרע הזה מוביל לשנאת חינם בתוך העם. שנאת חרדים, ויתור על הרצון לחיות ביחד.

הניתוק של החרדים הוא בלתי נסלח בסביבה הקרובה שלי. הנהגת החברה החרדית משחקת באש. הם קורעים אותנו בחוסר רגישות או בטמטום. כאילו לא הפנימו שנפל דבר בישראל. שיש פה משפחות שכולות בכל פינה. שיש כאב עצום. כך צומחות קריאות של רבנים וחברי כנסת לקרוע צווי גיוס, במקביל להעברה מוגברת של תקציבים ופתרונות דיור לחברה החרדית, ולכנסי חירום לעידוד השתמטות. הזיה מתמשכת, שמהותה התעלמות מהמלחמה.

הם לא לבד. כל זה לא היה קורה ללא שיתוף פעולה מצד הליכוד, סמוטריץ' ובן גביר, שהם בעד הלחימה בעזה - כמו רבים בעם - אבל שבאותה נשימה בחרו לוותר על הצורך לגייס לצה"ל לטובת דיל פוליטי. אני מניח שהם מספרים לעצמם סיפור שהמצב לא נורא, ושאחרים היו עושים אותו הדבר.

ייתכן שהם צודקים. אבל עכשיו אנחנו במלחמה, ואין שום הכשר לביזיון הזה. הקרע עם החרדים מול עינינו הוא דרמטי לא פחות מהקמת התנועה הציונית, מהקמת התנועה הרפורמית או מהאוטואמנסיפציה. סופו לקרוע את החברה החרדית עצמה לאזרחים משרתים ומולם "המתנגדים". מה שאתם רואים ישנה את חיי העם היהודי לדורות רבים. אולי רק כך זה יעבוד.

מה עכשיו

יעדים ומדדים - זה מה שחסר במלחמה. לאן רוצים להגיע? למה מתגייסים? למה עכשיו? איך משחררים את החטופים? ואיך זה שחצי שנה קפאו במקום?

השבוע בפעם הראשונה ישראל הגיבה בעוצמה על פגיעה של החות'ים, עובדי הקבלן של איראן. זו היתה פעולה מוצלחת, כי היא הגדירה מחיר. אבל שנייה לאחר מכן הם ירו שוב, ללא תגובה. זו הבעיה של ממשלת ישראל: חוסר עקביות. לכן, במנותק מחדלון הממשלה, צריך לנהל דיון פתוח על העקרונות והיעדים שלנו.

הנה ההצעה שלי:

1. תפיסה קבועה של שטח ששולט על ישראל ושמסכן יישובים. זה נכון לסוריה, ללבנון ולעזה. ברצועת עזה עצמה, קו הפרימטר וצפון הרצועה גבוהים יותר ושולטים. לא תגובה, אלא יעד.

2. בעל הבית השתגע. גביית מחיר תודעתי מהאויב. מי שתוקף את ישראל - יסבול לשנים ארוכות. טיל חות'י - השמדת שדה התעופה ונמלי הים. חמאס טובח ביהודים - לקיחת שטח, אדמה שתשמש לחקלאות בפרימטר. השמדת אזורים שצופים על ישראל.

3. החזקת חטופים מישראל - מצור וגביית מחיר בשטח על כל יום שבו לא מתנהל מו"מ פרודוקטיבי.

4. הפרדת המים מהדג (משל של מאו דזה־דונג). בכל אזור שבו האוכלוסייה נותנת גיבוי לארגון טרור - אין שום גישה לסיוע. יצירת מתחמים הומניטריים שרק בהם ניתן לקבל אוכל ומים.

5. איראן, ראש הנחש - השמדת התשתיות הצבאיות.

עניין של זמן

"זה עדיין לא הזמן להקים ועדת חקירה", טענו השבוע בממשלה. שנה וחצי אחרי פרוץ המלחמה, ואין תהליך הפקת לקחים או למידה מטעויות. אין אחריות ומנהיגות, אלא רק פחד מהאמת.

למה כן יש זמן? ל־130 טיסות לחו"ל של שרים בממשלה מאז פרוץ המלחמה, לעיסוק בכספים קואליציוניים, למריבות על תפקידים בין אמסלם לכ"ץ ובין ברדוגו לשרים בליכוד, לערבי פעילים במפלגה ולחמין של בן גביר במסעדה בניו יורק.

מעולם לא היה פער עצום כל כך בין מי שמתגייסים לחזית לבין מי שיושבים בשולחן מקבלי ההחלטות. הבושה אדירה.

באנו למילואים

בין אלה שלא משרתים במילואים מתחיל ויכוח על עובדות. מילואימניקים יוצאים לסבב רביעי או חמישי, ובמקום התמודדות עם הקשיים שלהם הם הפכו לוויכוח שולי. אז הנה סיכום העובדות:

1. ימי המילואים לחייל הועלו מ־70 ימים ל־110.

2. חסרים כ־12 אלף חיילים בגלל כמות הפצועים וההרוגים האדירה.

3. המדידות של שיעורי ההתייצבות הן מהמספר של אלה שאישרו הגעה, ולא מהסד"כ המלא.

‏4. בשנה האחרונה יש תופעה גדולה של מסופחים - חיילי מילואים שמוכנים לעבור מגדוד לגדוד או בין חטיבות לזמן מוגבל כדי להשלים פערים.

‏5. השחיקה ברורה, אבל אפשר לעמוד בכל משימה. כדי לנצח ולהשתלט על השטח לאורך זמן (יעד חשוב) חייבים עוד חיילים. ממשלה שלא עושה כלום בנושא - מפריעה לנצח.

בסופו של דבר, לא נכריע את האויב ונשחרר חטופים בלי להיות בחזית. הממשלה היא קטסטרופה בעיניי, אבל המדינה חשובה יותר. כדי להפעיל לחץ צבאי למו"מ על החטופים יש צורך בחיילים. כדי להחזיר את הביטחון ולפרק את חמאס יש צורך בחיילים. אין פריבילגיה לא לצאת למילואים. זה לא מצריך לעצום עיניים.

פינה טובה: אחת הבעיות הגדולות שניתקל בהן בעתיד, בסיום המלחמה, היא שוק התעסוקה. מי שהיום מוצאים עצמם באיתורים בעזה וחיים בשטח במשך חודשים, יתקשו לחזור לחיים רגילים. מילואימניקים שמוקפצים לסבב רביעי או חמישי למשך מאות ימים מתקשים לשמור על מקום העבודה.

לכן שוק התעסוקה הוא משמעותי. חנוך ואפרת דאום מובילים פרויקט אדיר של שיבוץ מילואימניקים, אבל לצידם יש המון יוזמות של חברות פרטיות. לדוגמה, חברת הסייבר "ורוניס" יצאה עם קול קורא ללוחמים ולוחמות משוחררים שרוצים להיכנס לעולם הסייבר. אין צורך בניסיון קודם - רק שירות קרבי משמעותי וקצת רקע בסיסי באבטחת מידע. מבחינת החברה זה מספיק כדי לקבל הזדמנות להשתלב בצוותים של אבטחת מידע ושל זיהוי ותגובה לאיומי סייבר.

אם בדרך כלל מחפשים בוגרי 8200 - עכשיו מחפשים לוחמים, כאלה שמביאים איתם ערכים שאי אפשר ללמד: מחויבות, אחריות, עמידה במשימות. "ורוניס" בחרו להאמין בזה ולקדם שינוי.

לקבלה למשרות חפשו בגוגל: ורוניס דרושים