החלטת הקבינט על הרחבת המבצע בעזה מחזיקה יותר חורים מגבינה. השאלות העיקריות נותרו בה ללא מענה, ובראשן סוגיית החטופים ועתיד הרצועה.
ההחלטה הזאת שווקה אתמול בשם "גורם ביטחוני בכיר". לא ברור מדוע הממשלה מסתתרת מאחורי התואר הזה, ולא פונה לציבור בגלוי. 19 חודשים לתוך המלחמה זכאית מדינת ישראל, שנדרשת כעת לגייס שוב את משאביה הלאומיים, לקבל תשובות לעניינים שמעסיקים אותה, שבחלקם פועלת הממשלה בניגוד לרוב מוצק ועקבי של הציבור.
כאמור, העניין המרכזי הוא החטופים. הקבינט משאיר מרווח זמן לקידום "מתווה ויטקוף" של פעימת שחרור נוספת, שחמאס כרגע מתנגד לו. אלא שגם אם חמאס יסכים יישארו חטופים בעזה, והקבינט לא מבהיר כיצד בכוונתו להשיבם הביתה. קביעתו כי המבצע יימשך עד לשחרור כל החטופים היא מילים ריקות, משום שברור שכוח צבאי אינו משחרר חטופים אלא מסכן אותם.
מי ששומע את געגוע הברווז ורואה את ההליכה הברווזית לא טועה: זה ברווז, שהקבינט לא קורא לו בשמו - ממשל צבאי
עניין שני שאין לו מענה הוא הסיוע ההומניטרי. התוכנית שאושרה כוללת חלוקת סיוע בידי חברות אזרחיות, בפעילות שתאובטח בידי צה"ל. זה מהלך שטרם הבשיל, והצלחתו מוטלת בספק. חמאס ינסה לחבל בו פעמיים – גם בפגיעה בחיילים, גם בפגיעה במחלקים – מה שעלול לחייב את צה"ל לקחת על עצמו את המשימה הזאת, בניגוד לדעתו.
עניין שלישי הוא עתיד הרצועה. מי ששומע את געגוע הברווז ורואה את ההליכה הברווזית לא טועה: זה ברווז, שהקבינט לא קורא לו בשמו – ממשל צבאי. ההחלטה לכבוש שטחים, להרוס, להגלות אוכלוסייה, לשלוט בהזנתה ולהישאר בעזה לנצח משמעותה חידוש השלטון הישראלי בעזה. גם מבלי להידרש לסוגיית הקמת ההתנחלויות מחדש ולעלויות האדירות של שליטה כזאת (בכסף, בכוח אדם ובמשאבים נוספים), ספק אם שרי הקבינט שהרימו את ידם "פה אחד", כפי שהתפארה ההודעה, הבינו מה הם מחליטים.
ואפשר להמשיך. לא ברור, למשל, איך אפשר לפעול בחופשיות ברצועה כשיש בה חטופים, ולא ברור גם איזה כוח אדם יבצע את המשימה הזאת (שדורשת כמה אוגדות) כאשר הצבא הסדיר שחוק ובצבא המילואים מתגלעים בקיעים מסוכנים. הקבינט אינו עונה על כך, ובעצם מותיר לצה"ל להתמודד לבדו עם הבעיה. זאת משימה סבוכה מבעבר, משום שהיא שנויה במחלוקת מבחינה ציבורית – בוודאי כאשר משמעותה המיידית היא הפקרת החטופים וכיבוש של הרצועה במטרה להישאר בה.
החיילים שיידרשו למשימה – ולמשימות מקבילות בצפון וביו"ש – יכולים בוודאי לתהות מי ייקח אחריות לשיגורם לקרב, כאשר הקבינט שעושה זאת הבהיר אתמול שוב כי אין בכוונתו לחקור את מחדל 7 באוקטובר שקרה במשמרתו. זאת שאלה מהותית (שגם היא נותרת ללא מענה) לא רק בשם הצורך לחקור, וללמוד ולהפיק לקחים ממה שאירע, אלא משום ההבנה שלממשלה אין שום כוונה לשאת באחריות לתוצאות החלטותיה, והיא מותירה ואקום מכוון.
הוואקום הזה, שיוצרים ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון כ"ץ, מותיר את המגרש פנוי לגמרי לשר האוצר בצלאל סמוטריץ', שנדמה כי הממשלה מתנהלת כרגע בצלמו ובדמותו. אתמול הוא התראיין תחת כל עץ רענן, ולא הסתיר את דעותיו. יהיו מניעיו אשר יהיו – ניסיון נואש להציל מנדטים אבודים במטרה להתקרב לאחוז החסימה, או אידיאולוגיה צרופה – כדאי להקשיב לו. סמוטריץ' אומר את האמת, כמו שהיא, בלי להתייפייף ובלי להתנחמד: בין המלחמה לחטופים, ישראל בחרה במלחמה. ובין לחיות לצד עזה או לחיות בתוך עזה, ישראל בחרה לחיות בתוך עזה. ובין חלוקה שוויונית בנטל לבין הגברת העומס על מי שמשרתים, היא בחרה באפליה למען הישרדותה הפוליטית.
וכמה סמלי שכל זה קורה אתמול, כאשר שכר השרים וחברי הכנסת מזנק במקביל למאבק הנואש של המורים והגננות על תנאים מינימליים. וכמה סמלי שכל זה קורה אתמול, ביום שבו צוין יום הולדתו של רון ארד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו