מאז חידוש הלחימה בעזה הגבירו החות׳ים את תדירות הירי לעבר ישראל בהיקף חסר תקדים, כל זאת במקביל למערכה אווירית אגרסיבית של האמריקנים בעוד ישראל (בדרישה אמריקאית) מתרכזת בהגנה.
קו דק עובר בין הכלה והבלגה לבין התקפה והרתעה, וכשמבחן התוצאה (ולא הכוונה) קובע, היה ברור שזה עניין של זמן. הרי אין הרמטיות ואין 100 אחוזים בהגנה, הגם שההגנה על ישראל מייצרת ביטחון באחוזים מרשימים ביותר.
רשתות ערביות
הכישלון ביירוט אתמול היה בתזמון ובמקום הכי פחות "נוחים" לישראל, רגע אחרי חזרת הטיסות לישראל ובמיקום אסטרטגי של שער הכניסה האווירי היחידי מ- ואל ישראל, מה שלא הותיר ברירה לתגובה. מאוחרת מדי, מאולצת, ואסתכן ואומר כי לא תביא לשינוי משמעותי בהתנהלות החות׳ים.
תפיסת הביטחון של ישראל איננה יכולה "להפריט" את מניעת האיומים בידי אחרים, בוודאי שלא לאורך זמן. הדבר מקרין על האזור כולו ועל איראן בפרט. מבחן האסטרטגיה הישראלית יהיה בתגובה שלאחר הירי הבא שיגיע מכיוון תימן, וזה (לצערי) יגיע.
התגובה הישראלית מגיעה ברקע של הרחבת הלחימה בעזה ובשלב רגיש של המשא ומתן האמריקאי מול איראן באשר לתוכנית הגרעין. שני אלה משפיעים על היכולת לשמר רצף תגובה ומניעה מול זירה נוספת ורחוקה, תימן. כך זה שסיום ההבלגה מאולץ בתוצאה (כישלון היירוט בנתב"ג) ולא מתוך אסטרטגיה רחבה.
רק שילוב מאוזן של הגנה המסכלת איומים ומאפשרת מרחב החלטה למקבלי ההחלטות לפעול בהתקפה ביוזמה במקום ובזמן ללא אילוצים אחרים, היא התפיסה שצריכה להוביל את הקבינט בגיבוש מדיניותו במערכה הנוכחית, שעוד נכונו לה אתגרים רבים מקרוב ומרחוק.
הכותב הוא לשעבר מפקד מערך ההגנה האווירית וכיום יועץ אסטרטגי
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו