ממשלת אפס הטעויות: הכל מתחיל ונגמר באמון

השריפה היא לא אשמת הממשלה. אשמתה הגדולה היא היעדר הטעויות בעיני עצמה. הממשלה אף פעם לא טועה - זהו חוק הטבע. תפקידה הוא לשרוד, ולא להפיק לקחים ולהשתפר. ממשלה על־אנושית עם המון אנשים ובלי טיפת מזל. זה נכון ל־7 באוקטובר, עם מחדל הכסף הקטארי וקונספציית הצבא ושב"כ, וזה נכון למערך כיבוי האש.

כשהממשלה לא אשמה? אין ועדות חקירה (כי המילה "ממלכתית" פתאום לא מתאימה), אין מסקנות אישיות, אין הפקת לקחים. מלבד התמונות של סילמן, בן גביר ונתניהו - אין להם קשר לאירוע. הדיפ־סטייט הצית את השריפות. הדיפ־סטייט לא בחן את הצרכים הלאומיים.

שוב ושוב על מדים

שוב מגייסים בצו 8 את כולם, אך המילה "כולם" מתייחסת רק לחברה המשרתת. אנחנו לא הרוב, אבל אנחנו אלה שסוחבים את המדינה על הכתפיים. שירות צבאי, משפחות מודאגות, מיסים, כלכלה.

עכשיו גם היכולת להכריע את האויב שלנו במלחמה - הכל על הכתפיים של אותם האנשים. את ההגבלות על ימי המילואים הסירו. מ־70 ימים לכל מילואימניק - כמות אדירה ללא קשר - העלו למספר גדול בהרבה. אני לא יודע אם לממשלה הזאת אין באמת סיעתא דשמיא אחרי השריפות האדירות ביום הזיכרון, אבל בוודאות אין לה מחשבון סביר וחשבון נפש.

אני בעד החלטות. שישה חודשים של קיפאון צבאי ומו"מ עקר לא הובילו לכלום, לא להשמדת האויב ולא לשחרור החטופים. ההחלטה לתמרן בכל הכוח טובה הרבה יותר מ"שב ואל תעשה". השמדת האויב היא יעד חשוב. פירוז הרצועה, ובוודאי לחץ צבאי, יקדמו מו"מ. גיוס כללי הוא דרמטי לא פחות מהשריפה שפרצה. הוא הופך את החיים של מאות אלפי אנשים, פעם נוספת. אבל העניין הוא שהכל מתחיל ונגמר באמון. ביכולת של האזרחים להסתכל על הממשלה שלהם ולהגיד: "אנחנו מאמינים שהם עושים את מה שהם חושבים שנכון עבור מדינה, גם אם אנחנו לא מסכימים איתם".

האם אפשר להגיד שהממשלה עשתה הכל מאז המלחמה התחילה כדי להגדיל את הצבא? עזבו "הכל" - האם עשתה משהו? התשובה היא לא. להפך. הממשלה הזו מתנהגת כמו שמאל קומוניסטי שמבקש לקחת מאלה שבונים את המדינה לטובת אלה שלא. אמסלם עם ועדה לשירות המדינה שקובעת שיש העדפה מתקנת לחרדים וערבים בקבלה לעבודה. אלה שלא משרתים, במקום העדפה למי שמשרת. יש הסכמות על כספים למפלגות החרדיות לנוכח המצב "הקשה" שלהן. אין מקלות למי שלא משרתים - רק גזרים ודיבורים.

דרמת הגיוס הגדול תעבור, נעלה שוב על מדים, נלך לחזית כדי להילחם. זו המדינה שלנו. המאבק על אזרחי הוא כדי להחליף אותם.

מתקפה נענית בשתיקה

ובאותו העניין: ביום שני חרדים התנפלו על מתגייסים חרדים. היו שם קריאות מעליבות, אלימות פיזית, צעקות שמד, "נאצים", קריאות שיתאבדו. ומול המראות האלה - דממה בוטה של חברי הממשלה. פחדנות פוליטית שרק הולכת ומעמיקה. חלק מהבעיה.

דמיינו סיטואציה אחרת: הרי איך אפשר שיהודי יפריע ליהודי לקיים מצוות? כמו אנטיוכוס, או האינקוויזיציה, כמו אינספור אירועים היסטוריים. במדינת היהודים, חובה שיהיה חופש פולחן: חופש להניח תפילין, גם בדוכנים ברחוב. חופש להתפלל ולשמור שבת. הרי אם איזה אדם גבולי מפגין אלימות מילולית מול דוכן הנחת תפילין בתל אביב - מייד מגנים כל חברי הכנסת. ובצדק. הרי איך אפשר להעלות על הדעת שהנחת תפילין היא איום? כמה פחד יש בפחד מפני חב"דניק חמוד שמבקש לשתף במצווה?

והנה, בשני בבוקר יוצאים יהודים, במקרה מבתים חרדיים, כדי לקיים מלחמת מצווה. חתן מחופתו אמור לצאת - והם לא מחופתם, אלא מבתיהם יוצאים. עומדים בדרישות החוק. פועלים על פי הציווי בתורה, ועל פי המוסר היהודי "לא תעמוד על דם רעך" והתפיסה שכל ישראל ערבים זה לזה. יוצאים לעשות מצווה - ומולם קלגסים לבושי שחורים, בטלנים רפי־שכל שקוראים לעצמם "בני תורה", תוקפים אותם באלימות, מקללים אותם, מביישים אותם ואת בני משפחותיהם. ומה עושים נבחרי הציבור? שותקים כמו דגים מורעלים.

מה המסקנה? כדי לצמצם את ימי המילואים ואת הפגיעה בדת היהודית, צריך לכפות שינוי בכוח. איך? אסור שהאנשים האלה יקבלו החלטות. לא על חיי חיילים ולא על התקצוב שלהם. אסור שמי שלא התגייסו, מי שלא שירתו את המדינה, יחליטו על אלה שלא משרתים. אסור שהם יהיו אלה שקובעים את התעדוף התקציבי במדינת ישראל. כשהם קובעים - הקומוניזם שולט. ממשלת ישראל מעבירה תקציבים דווקא למי שלא משרתים.

אני מודע לזה שהרעיון שלי זוכה לביקורת רבה ולסימני שאלה על היותו דמוקרטי מספיק. זה לא משנה את השורה התחתונה. מי שלא משרתים בישראל (יהודי או ערבי) צריכים להיות אזרחים סוג ב'. מבחירה אישית שלהם. הם לא יוכלו לבחור ולהיבחר לכנסת. לא יוכלו להחליט על החברה המשרתת, ובוודאי לא לקבל ממנה תקציבים.

כל פשרה אחרת תשאיר את המצב כפי שהוא. תשאיר את הפחדנים לשתיקה, את הרבנים להסתכל לצד השני כשיהודים מבצעים חילול השם בפרהסיה. תשאיר את החברה החרדית לחסדי השיגעון והרפיסות המנהיגותית. ואותנו - לסחוב הכל על הגב. בגאווה, בכבוד, אבל לבד לגמרי.

אם נחתם הסכם - הוא אחראי

הנשיא טראמפ מקדם בכל הכוח הסכם עם איראן. ערב החג, הוא הוציא מסר נוסף מהבית הלבן. זה לא הסכם מורכב, כמו שאיראן וקטאר אינן מדינות מורכבות. זה הסכם גרוע. הוא מייצר מרחב לגיטימיות למדינה שתרמה הכי הרבה לחוסר היציבות האזורי. ראש הנחש, מרכז הטרור העולמי.

יש בי הרבה הכרת הטוב לטראמפ על הסיוע והתמיכה בישראל. השינוי מהממשל הקודם מאפשר לנו להפעיל לחץ על האויב - אם רק יחליטו אצלנו, כמובן. הוא לחץ לעסקה ומטפל במשבר באוניברסיטאות. העניין הוא שאת מקור הרוע העולמי הוא הופך לנורמה. הסכם ימנע התקפה צבאית. נקודה. לא משנה על איזו התחייבות האיראנים יחתמו, הם לא יעמדו בה.

הכישלון הכי גדול של ממשלת ישראל (ולא של הדיפ־סטייט) הוא הוויתור על מתקפה מתוצרת עצמית. ללא השמדת מתקני הגרעין ומרכז העצבים הצבאי, לא יהיה יתרון אסטרטגי מובהק. בכישלון אין את מי להאשים חוץ מאת ראש הממשלה. אם נחתם הסכם - הוא אחראי לפספוס ההזדמנות.

פינה טובה: שוב קסם, עם מופלא מול הנהגה אימפוטנטית. אני מתגורר בהרי ירושלים, אזור השריפות. ביום הזיכרון חזרתי מביקורי משפחות בצפון הביתה. דרך ארוכה בשל התנועה. מהרגע שבו התפרסמה השריפה, קיבלתי המון הצעות לעזרה.

ארגוני מילואימניקים התחילו להפעיל חמ"לים עצמאיים, כדי להציע עזרה למפונים. התאג"ד מהמילואים הודיעה שהם מוכנים להתגייס כדי לסייע. בווטסאפ של המושב העבירו בקשות לעזרה ולהתארגנויות אזרחיות.

התרגלנו לשיטה הזאת. המדינה לא נמצאת או מתפקדת חלקית - אבל אנחנו שם. זו לא נקודה טובה, זה אוקיינוס של עשייה מדהימה.