היום שאחרי: מה שאתם רואים זה מה שאנחנו

מחיר החיים כאן בלתי נתפס, בתי העלמין הצבאיים התמלאו באינספור קברים חדשים מאז תחילת המלחמה. צעירים שהתבגרו בבת אחת בעשרות שנים, משפחות שלא ישנות בלילה מדאגה. המילואים, הקרע הפנימי, הכעס והמשברים התכופים. מחיר כבד, אבל אין לנו שום ברירה אחרת.

אסור לתת יד למוכרי האשליות במדינת ישראל. כדי לחיות כאן כמדינה ריבונית חזקה ומשגשגת, אנחנו נצטרך להמשיך להילחם בברברים שמסביבנו. נצטרך לתקן ולשקם במו ידינו. לא בחרנו בזה, אין בזה חזון נביאים או שאיפה. אצל אף הוגה ציוני לא נכתב שנחיה לנצח על חרבנו. אנחנו לא שולטים בשקיעת האסלאם למחוזות הבורות, הנחשלות והשנאה כלפי המערב וישראל.

זו המציאות ומגבלותיה. כל מה שניתן לעשות הוא להילחם ככל שנדרש כדי לחסל את האיומים, ולהיאבק כדי שיהיו פה הנהגה ראויה ופריחה ושגשוג. הציונות היתה מראשיתה ועודנה המעשה. הבחירה החופשית. לעלות בהר, ליישב את הארץ במקומות הכי קשים, להילחם על האדמה, לבנות תעשייה במקום ללא משאבים, להצמיח חקלאות במקום שאין בו מספיק מים. לחולל ניסים במו ידינו.

האפשרות האחרת היא להתייאש. לשבת ולא לעשות דבר. עם שהיה מפוזר ונרדף במשך אלפיים שנה יודע זאת היטב. זו היתה הבחירה המועדפת עליו. כשלא עושים כלום, מישהו אחר קובע את עתידך. כשאין הנהגה שרואה את טובת האומה, מישהו אחר מוביל אותך. השואה היתה כל כך נוראית בגלל הפסיביות של עם שלם, שלא קם ועשה מעשה. הציונות היתה מיעוט קטן. לו היו מקשיבים, עושים מאמץ, זזים מהחיים הרגילים - לא היו נרצחים כל כך הרבה יהודים.

מדינת ישראל הוקמה כי היו מספיק אנשים שהבינו את משמעות המעשה. מדינת ישראל תשתקם עכשיו כי יש מספיק אנשים שמבינים שזה על הכתפיים שלהם. תשכחו מהפנטזיות על מדינה שבה כולם נראים כמוכם, מהאשליות על היעלמות הצד השני. מה שאתם רואים זה מה שאנחנו. הדבש והעוקץ.

הכל עלינו

העם שמתנדב בכמויות אדירות זה אנחנו. המילואימניקים שקיבלו עכשיו צווים בהקפצה לקיץ זה אנחנו. המשפחות השכולות שעולמן נהרס, הפצועים שעד סוף חייהם יישאו צלקות וכאבי פנטום. החקלאים חרושי הקמטים שנצמדים לאדמה. הרופאים המעולים לצד המיטות החסרות, ההייטק והאקדמיה. הערבות ההדדית. זה הכל אנחנו.

כן, גם הקללות ברשתות החברתיות, המנהיגות שלא מקבלת אחריות לכישלונות, אלא רק להצלחות. הפוליטיקה המכוערת והפער הבלתי נתפס בין שדה הקרב לכנסת ישראל, זה אנחנו. המתיישבים, השמאלנים, הימנים. החרדים שעושים מעשי חסד אדירים, ולצד זה חילול השם בהשתמטות ההמונית משירות צבאי. הכל זה אנחנו.

דווקא בשל כך הימים האלה - שבהם אני עובר ממשפחה למשפחה, מחבר שהלך מזמן לזה שנהרג עכשיו, בתוך תמצית הכאב והמחיר - יש בהם מבחינתי קדושה של צלילות הדעת. המחויבות להביט במראה ולקבל החלטות, להיות מנהיגים. אחרי 7 באוקטובר הלקח העיקרי שלי הוא שאי אפשר לסמוך על כך ש"אחרים יעשו". זה הכל עלינו.

היעלמות המנהיגות, הממשלה, הדרג הצבאי הבכיר. הכישלונות, המחדלים, היו משבר עצום. אבל יש רגעים בחיי אומה שבהם מתעצב עתידה. הכרזת העצמאות היתה רגע כזה, בשל החלטה של בן־גוריון וחבר אנשים אמיצים. 7 באוקטובר הוא רגע כזה. מדינת ישראל כמעט נכחדה בגלל מנהיגות שלא רצתה לקבל החלטות. היא ניצלה בזכות מנהיגות שירדה להילחם ללא תואר ותהליך, רק ממעשה.

הייאוש הפוך למעשה הציוני. גם אם הממשלה נראית כך, יש פה מדינה שצריך לתחזק. בחירות יבואו בשנה הקרובה. הסחלה שאתם מזהים מסביב לא ישתנה. כך גם גדולתו האדירה של העם הזה. תבחרו במה להתמקד.

ולא, נתניהו הוא לא תמצית הכל, הוא רק חלק מהוויכוח פה. יהיה יום שאחריו. אפשר לעצב את העתיד בלי לשגות באשליות. לכפות מנהיגות ראויה, להחזיר את החטופים, קואליציה של מפלגות ציוניות. שוויון בנטל על־מלא, שליטה בשטחי האויב כדי להבטיח את הביטחון של תושבי הגבולות. תיקון שיטת הממשל.

אפשר. "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" - תמיד זה היה בעם שלנו, ויש במדינה הזאת כל כך הרבה ברכה.

מחיר הדשדוש

יש שני כלים לשחרור החטופים: לחץ צבאי ומשא ומתן. בניגוד לשיח העקום שלנו, אין כזה דבר משא ומתן מרצון טוב. חמאס ירצה לשמור על החטופים כנכס היחיד שיש לו. לחץ צבאי הוא זה שמוביל אותו להתקפל.

עכשיו לתיאור המציאות: בעזה יש חשמל, מים, אוכל. סיוע עובר לשם, אחרת לא היו מצליחים להתקיים. צה"ל נמצא במקום כבר כמה חודשים. מלבד פתיחת כמה צירים, אין תמרון. כל סיפורי "הנחושים לנצח" של ממשלת ישראל הם שקר.

כבר שנה אני מדבר על יצירת מתחמים הומניטריים שרק בהם נמצאת האוכלוסייה, וכל היתר אזורי הריגה. זה לא קרה. הלחץ הצבאי לא אפקטיבי, ובמבחן התוצאה משא ומתן לא עובד. כשצה"ל מתמרן הוא משמיד את האויב בכל נקודת חיכוך. כשמנהלים משא ומתן, משחררים חטופים ומשלמים מחיר. כשלא עושים לא את זה ולא את זה, שום דבר לא יקרה.

פינה טובה: שני פרויקטים לזכר שני גיבורים שנפלו בקרב.

‏Next October - שהופץ לקראת שבוע הזיכרון והעצמאות. את הפרויקט יזם יזהר שי, חבר ושר לשעבר בממשלה, שאיבד את בנו סמ"ר ירון אורי שי, צעיר יפה תואר ומוכשר, לוחם בסיירת נח"ל שנפל בקרב ההגנה על כרם שלום.

הפרויקט מאפשר לייצר בקלות קליפ זיכרון קצר, מותאם אישית, בעזרת תמונות וטקסט, עבור כל נופל/ת או קורבן טרור. המתנדבים בפרויקט רוצים שבשבוע הזה יונצחו אלפים רבים של מי שבזכותן/ם כולנו כאן, ולהן/ם אנחנו חייבים את חיינו במדינה היקרה הזו, של כולנו. כלי למען המשפחות, אבל גם פעילות חינוכית ראויה עבור מורים, אנשי חינוך ותלמידים שיהיו מעוניינים בכך. ‏https://light-a-video.lovable.app/

הפרויקט השני נועד להנצחתו של סא"ל תומר גרינברג, מג"ד 13 בגולני. אחיו היחיד, זיו, יצא במיזם מיוחד למטיילי ג'יפים. הרעיון הוא שכל קבוצה שיוצאת לשטח תזמין אותו, ועל כוס קפה אחיו יעביר את מורשת תומר, שהיה מפקד אדיר. איש הבקעה ואיש של אנשים. אז אם אתם מוציאים טיול ג'יפים, יוצאים עם חברים בקבוצה גדולה, תעשו לעצמכם טובה ותכניסו משמעות. עלות ההרצאה סמלית מאוד והכסף יועבר לעמותה לזכרו. לתיאום: חגית - 054-3341134