מכתב לחותמי המכתבים: לא משחררים חטופים - משיגים את ההפך

המלחמה הזו מוצדקת מאין כמוה, גם כשקיום הממשלה נטול הצדקה. הריק המנהיגותי אסור שיכריע את האינטרס הלאומי של המדינה הזו. זוהי פנייה למפרסמי המכתבים לעצירת המלחמה, פטריוטים, חלקם חברים שלי. מכתבים לא משחררים חטופים - הם משיגים את ההפך. כל קריאה כזו נתפסת אצל האויב כחולשה, כחלק מתהליך התפרקות פנימי. המתקפה נגד כל מי שחושבים שלחץ צבאי מסייע לשחרור חטופים - גם היא טעות גדולה. זה ויכוח שמאחוריו יש דאגה גדולה לעתיד המדינה ולעתיד החטופים.

אני רוצה לשחרר את החטופים בכל מאודי, אך אני משוכנע שחמאס משחק איתנו. פרסום הסרטונים, ההתייחסות לוויכוח הפנימי - הכל זה חלק מלוחמה פסיכולוגית. הוא לא יוותר על הנכסים שלו לפני שנשבור לו את המפרקת, או שיהיה בטוח שאנחנו בדרך לשם. בכל פעם שניתן לשחרר במו"מ - אני בעד. כל מי שניתן להוציא - זה להציל עולם ומלואו. אבל אין דבר כזה לסיים מלחמה ואז לנהל מו"מ על סיומה. זה פשוט לא יעבוד. נצטרך להשמיד אותם.

אני מבין את הכעס הרב על הדרג הפוליטי. הממשלה הנוכחית היא קטסטרופה. מעולם לא חשבתי על מציאות כזו, שבה שרים יתמכו בהשתמטות משירות צבאי בזמן שיש צורך בכל כך הרבה חיילים, שיטענו שקטאר היא "מדינה מורכבת" רק כי נחשף שעובדי לשכת ראש הממשלה קיבלו ממנה כסף, ששנה וחצי מאז האסון הכי גדול שקרה לנו לא תוקם ועדת חקירה בגלל אלף תירוצים. לא חשבתי שהממשלה תנהל קמפיין נגד שב"כ בזמן מלחמה, ושראש הממשלה יפיץ קונספירציות על דיפ־סטייט. תחסכו ממני את הצורך לומר שראשי מערכת הביטחון ילכו הביתה. אני בעד, אתמול. אני פשוט נגד כאוס.

בזמן מלחמה צריך להתאחד ולייצר אמון במוסדות המדינה. לא תחושה של כולם נגד כולם. נתניהו וחבר האנשים שמקיפים אותו הם לא נקודת הייחוס שלי, לצערי הם עובדה מוגמרת. עד הבחירות, תפקידם בעיני עצמם הוא לשרוד. מה שחשוב לי הוא הצורך של מדינת ישראל - החזרת הביטחון והחטופים. המלחמה שאנחנו נמצאים בה אינה "מלחמת נתניהו", אלא היא מלחמת אין ברירה. למען האמת, רוב המלחמה הזאת נתניהו לא היה נוכח, בטח ברגעים הקשים. הוא רק חיפש דרך לברוח מאשמה.

לא רק שלב ההגנה על היישובים היה מלחמת הכרח, כשהדרג הפוליטי נעלם, אלא גם כל מה שקורה מאז. מאמץ להשמיד את כלל התשתיות של חמאס, לפגוע בפו"ש, להפעיל לחץ על האוכלוסייה האזרחית העזתית, שהיא מקור הגיבוי של חמאס - החטופים תלויים בזה.

זו מלחמה שיש בה גם הישגים, אך הרעש הפנימי הגדול והטירוף הפוליטי מעלימים אותם. כפי שהממשלה אחראית למחדל הגדול וצריכה ללכת הביתה, כפי שהיא אחראית לכל הכישלונות במלחמה - כך גם ההישגים שלה, מהביפרים ועד לריסוק הציר השיעי. זוהי המשמעות של אחריות, שממנה בורח נתניהו. אין רק הישגים בלי כישלונות - ולהפך.

ואחרי שזה נאמר, היכולת להחזיק כל כך הרבה זמן במלחמה, להקריב כל כך הרבה, היא בעיקר בזכות העם האדיר הזה ואנשי המילואים. המון מתנגדי ממשלה, וגם כאלה שהצביעו לה. אסור לפרק את זה. כשבממשלה לובשים חליפות ומעודדים השתמטות, אנחנו מתגייסים. כשבממשלה משקיעים אנרגיות אדירות בספינים פוליטיים - אנחנו אלה שמתעסקים בהכרעת האויב. זה מוציא מהדעת, אבל אסור שמקור העוצמה הזה יתרסק, ולא משנה עד כמה הפוליטיקה נמוכה. זו המדינה שלנו, גם כשיש ממשלה כזאת.

האויב שלנו סופג מכה צבאית, אך באותו הזמן הוא מטפח תקווה כשהוא רואה את הפירוק שלנו. אני מביט כמוכם בחדלות האישים, אך במקום להתייאש - הבחירה היא להוביל, לייצר תקווה. הממשלה תתחלף, תוקם ועדת חקירה, כל האחראים ייתנו את הדין. מכתבים המוניים לעצירת המלחמה עכשיו, כאילו יש בצד השני שותף אמין, לא מזרזים את כל אלה, וגם לא את החזרת החטופים.

מי כאן המשיחי?

כמה מילים על שטח ומלחמה: אחרי קום המדינה, צבא של טרקטורים נשלח מהקיבוצים כדי לחרוש את האדמות שמהן הערבים ברחו או גורשו. המבצע הלאומי הזה קבע את היכולת של מדינת ישראל לפרוח ולקדם התיישבות. המלחמה הנוכחית שוב החזירה אותנו לבסיס של הציונות. התיישבות, קליטת עלייה והגנה על המולדת.

בשבוע שעבר כתבתי על הצורך לייצר חקלאות בפרימטר, ולהפוך את צפון הרצועה לשטח ישראלי. הרעיון המסדר הוא הרחקת הגבול וגביית מחיר. חקלאות של הקיבוצים בעוד 2 ק"מ וסיפוח האזורים הגבוהים לישראל יאפשרו שליטה והרחקת האיום. כך בסוריה (החרמון הסורי), כך בלבנון - שליטה על רכס ההרים הגבוה.

בין התגובות שקיבלתי על כך היו שקראו לזה "משיחיות", במיוחד לחלק של החזרה לאזור דוגית וניסנית - שטח גבוה ששולט על צפון הרצועה ועל שדרות ועל נתיב העשרה. האמת הפוכה: מדובר בפרגמטיות מדינית, בציונות פשוטה ובביטחון בסיסי. כדי למנוע את האפשרות של טבח נוסף - צריך לשבת שם, לייצר חיץ ולגבות מחיר. כדי לצרוב בתודעת העזתים את מחיר הפגיעה בישראל - צריך לקחת שטח. כדי למנוע שליטה בתצפית ואש - צריך לשבת במקומות הגבוהים.

לכן בלבנון יש לשבת באזורים ששולטים על עמק החולה. לכן יש לשבת בחרמון הסורי. לכן יש לשלוט על השטח באזור הפרימטר בעזה ובצפון הרצועה. משיחיות היא להיכשל שוב ושוב עם אותה הגישה, ולהאמין שהפעם, רק הפעם, זה יעבוד.

פינה טובה: חלק גדול מפגועי השבי מוצאים עצמם בקשיים גדולים, כלכליים ונפשיים. יש יוזמות רבות להעניק להם תמיכה. אחת מהן של חגי וינברג, שכתב לי על הרעיון לארח את המשוחררים משבי חמאס באתונה.

וכך כתב: "חוויה של טיפול תומך, רוגע והתחדשות - ללא עלות. השהייה תכלול אירוח מלא, טיפול רגשי־פיזי תומך ממטפלים ישראלים מוסמכים, תוכנית עם מעטפת בטוחה ומחבקת לטיפול ולתמיכה בנפגעי חרדה וטראומה בעזרת סדנאות טיפוליות, פעילויות רוגע וטיפולים אישיים שיעזרו להתמודד עם החוויות הקשות ולהתחדש. האירוח בתאריכים 14-10 באוגוסט 2025, ימים ראשון עד חמישי".

העמותה שעומדת מאחורי הפעילות היא "רמת השלום", והם מבקשים לגייס לכך מספיק כסף כדי להביא כמה שיותר שורדי שבי. חפשו בגוגל: עמותת רמת השלום.