אסון החשיבה מהלב

שבוע משחרור רומי, אמילי ודורון - והלב עדיין יוצא אליהן. זו אכן שמחה גדולה, ואין מי שלא נפעם עד דמעות. אבל למרות ההתרגשות חייבים להאיר ולהזהיר מפני הרוח הציבורית המנטלית שמובילה עכשיו. זו שדחפה את הממשלה לכניעה הנוכחית מול חמאס תרסק אותנו במו"מ על שלב ב', ואם לא תתהפך - תביא לקריסת הציוויליזציה הציונית כולה.

לכל ברור שמטרת האויב אחת - לחסל אותנו. אויב שעושה שימוש בחטופים כדי לסכסך בינינו ולהחליש אותנו. ברור גם ששיטת החטיפות תמשיך להוביל אותו בעתיד, אם הוא יצליח להמשיך להוריד אותנו על הגחון

מעבר לחולשה של נתניהו ושות', הכי מדאיגה היא הנימה שהשתלטה על השיח הפומבי. היא מתבטאת במדויק בדברי בת משפחה של החטופים, שדרשה מהממשלה "לחשוב מהלב ולא מהראש". מדובר בדרישה אנושית כל כך, אבל אם ניענה לה נאבד גם את ראשנו וגם את ליבנו, פשוט נפסיק להתקיים.

קל להבחין בקו החשיבה מהלב ששולט באולפני הטלוויזיה והרדיו, כמו גם במרבית העיתונים, מאז תחילת המלחמה. קו שגבר במיוחד באחרונה, מלובה בידי מי שמכונים "מטה החטופים", ועובדים בצמוד עם עורכים וכתבים רבים. במשדרי הטלוויזיה והרדיו ניתן סיקור בלתי פרופורציונלי לסוגיית החטופים, באופן שמהווה קמפיין לכל דבר.

היקף העיסוק בנושא לעומת נושאים חשובים אחרים, הראיונות הבלתי פוסקים עם בני המשפחות, האינסרטים לפני ואחרי מהדורות חדשות, הסיקור חסר הגבולות של המחאות ובני המשפחות המיליטנטיים במיוחד. הכל נובע ממקום אנושי, אבל הורס אותנו מבפנים וכלפי חוץ.

מבהילה במיוחד היא תופעת הקצינים בדימוס והמומחים לכאורה שמטיפים להיכנע, לתת הכל עכשיו ובכל מחיר. דווקא הם, כמי שאמורים להבין בביטחון ובהובלת מדינה, איבדו לחלוטין את הראש - את המקצועיות, הרציונל וקור הרוח. לא עוזרות ההוכחות ההיסטוריות, ההצבעה על מחיר עסקאות כניעה קודמות, אזכור התנפצות הבטחות בכירי המערכת מהעבר "להכלת" הסכנות. ההיגיון נעלם, הוחלף בהיסטריה ובחזונות שווא חדשים.

לכל ברור, לפחות מאז 7 באוקטובר, שמטרת האויב שלפנינו אחת - לחסל אותנו. אויב משולל קווים אדומים, שעושה שימוש בחטופים כדי לחולל בתוכנו טרור פסיכולוגי, לסכסך, להחליש ולהוריד אותנו על הברכיים. הכל בשירות מטרתו העליונה - הסוף שלנו. ברור גם ששיטת החטיפות תמשיך להוביל אותו בעתיד, אם הוא יצליח להמשיך להוריד אותנו על הגחון.

הדברים כל כך ברורים מאליהם, ולמרות זאת הושלטה אווירה של התמכרות לחולשה, לנהי, להחצנת הכאב ולחיטוט בפצעים, כל מה שמשרת ומזין את האויב.

זו לא הכוונה, כמובן, אבל כן התוצאה. זו מגמה שמזכירה באופן מבהיל תופעות היסטוריות שגרמו לתבוסת מדינות והיעלמות ציוויליזציות. במיוחד את רוח ההונאה העצמית והתבוסתנות האירופית בין שתי מלחמות עולם, שגרמה לקריסת צרפת מול הנאצים במאי 1940. טראומת הקטל ההמוני חסר התוחלת של מלחמת העולם הראשונה גרמה להלך רוח ציבורי שסירס את החברה ועיוות את ראיית המנהיגים.

סופרים, עיתונאים ופוליטיקאים הובילו קו של "שלום לנשק" - עצמו את העיניים והמוח בכל הכוח. פועלים חיבלו בטנקים בקווי הייצור, מנהיגים סירבו להפנים ולהסיק מסקנות ממה שהיה מונח לנגד עיניהם. הם הכריזו שהשיגו "שלום בזמננו", ערב ההסתערות המכרעת של היטלר על פולין ופרוץ המלחמה.

לכן, אצלנו, דווקא מתוך הכרת האויב והבנת המצב, הגיע הזמן להכניס את הלב להקפאה, רחוק ממוקדי קבלת ההחלטות וההשפעה הציבורית. לוודא שמדינת ישראל פועלת רק מהראש, בין היתר על פי המלצות ועדת שמגר בעקבות פיאסקו עסקת שליט. להבין שמחיר הכניעה לדרישות האויב יהיה חמור בהרבה מכל מחיר עכשווי. להפנים שאסור להתמכר לחולשה ולהתעלם מהתוצאות הבלתי נמנעות של מה שמכונה "עסקה" נוספת.

בכלל, אנחנו חייבים לחזור להיות חברה מגויסת, לא רק באמצעות החיילים שלה. לא מגויסת עבור הממשלה אלא עבורנו, עבור הקיום והעתיד שלנו. גם העורכים, הכתבים והמגישים בערוצי הטלוויזיה חייבים להתגייס, לנשוך שפתיים ולשדר איפוק ועוצמה. לא לחטט בפצעים, אפילו לגמד את הממדים שלהם. כן - להפסיק לפעול על פי הרגש, למרות שבאמת אכפת לנו, לכולנו.

לצערנו, אין לנו כיום הנהגה כריזמטית, מקובלת וסוחפת, שיש לה יכולת וזכות מוסרית להוביל ולדרוש מהציבור לאמץ סטנדרטים אישיים של אחריות לאומית. אבל זה לא אומר שבגלל זה צריך להתאבד. כל ישראלי ששואף לשרוד חייב לגלות גם אחריות לאומית, במיוחד אם הוא נמצא במוקדי כוח והשפעה. התובנות האלו קריטיות במיוחד לקראת שלב ב' בהתנהלות מול החמאס. עכשיו יש לחזור לחשוב מהראש, ומכאן למנוע את חזרת חמאס לכוחו.

ישנם סעיפים בהסכם ובהחלטת הממשלה שמאפשרים לעצור - לסכל את חזרת האויב לשלטון, להתעצמות, לקו יישובי העוטף. את זה חייבים לבצע עכשיו, ובכל מחיר. ה"עסקה" הנוכחית הרעה מאוד את מצבנו ועוד נשלם עליה מחיר כבד. אבל לא מאוחר מדי לשנות כיוון ולמנוע את הקריסה הבאה, שמסוכנת לעצם קיומנו.

חזרה למושגי יסוד

צריך לטלטל חזק את הראש ולהבין כמה רחוק נסחפנו אם נרעשנו כל כך השבוע כאשר הנשיא האמריקני החדש קבע שהשמש זורחת בבוקר ושוקעת בערב. נדהמנו מהצווים הנשיאותיים שנועדו להחזיר קצת את העולם המערבי לשפיות. צו אחד הקובע שהמדינה מכירה רק בשני מינים - זכר ונקבה, צו שני מכריז שאנשים יתקבלו למקומות עבודה ממשלתיים רק על פי הכישורים שלהם, ללא אפליה.

הצווים החדשים של טראמפ בסך הכל החזירו את ההכרה שהשמש זורחת בבוקר ושוקעת בערב. אחרי עשרות שנות דיקטטורה רעיונית מפלה, שהמציאה  יקום חדש ומעוות, מתחילים לחזור לשפיות

טלטול הראש יעזור לנו לקלוט את עוצם העיוות שעבר על החברה האמריקנית והעולם המערבי בעשרות השנים האחרונות. עד כדי כך שהממשל מימן ניתוחים להחלפת מין לקטינים, עד שגברים הורשו להיכנס לשירותי נשים ולנצח אותן בתחרויות ספורט. עד שהחיבוק לאנשי שוליים שהטבע התאכזר אליהם הפך לבריאת עולם מדומיין בהבל תיאוריות מסולפות, יקום שבלבל את היוצרות ואיים להרוס את העולם האמיתי.

טלטול הראש ימחיש גם עד כמה הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות. כיצד מה שהתחיל כסיוע לאוכלוסיות חלשות להשתלב ולהגיע להישגים באוניברסיטאות ובעבודה הפך למפלצת של אפליה ודיכוי נגד הטובים והמוצלחים. מה שהחל בשנות ה־60 כאפליה מתקנת מידתית וסבירה הפך לדיקטטורה מרסקת תחת התואר "גיוון".

דיקטטורה שמספקת יתרונות בלתי סבירים לציבורים שלמים שלא מגיע להם, בגלל גזענות ונימוקים פוליטיים. כזו שגרמה לטובים פחות לזכות במשרות, במלגות ובהצלחות רק בגלל צבע העור או הסביבה שממנה באו. בעוד הטובים, במיוחד אם הם יהודים או גברים לבנים, מופלים, נרמסים ומואשמים בכל עוולות העולם.

בהקשר הזה כדאי שניזכר בשורשי מזכיר המדינה החדש שמונה השבוע, מרקו רוביו. כבן להורים שהיגרו מקובה למיאמי, כמי שנשוי לבת למהגרים מקולומביה, הוא מגלם את שיא ההצלחה האמריקנית, הטבעית והבריאה. רוביו ממחיש עד כמה גם בני מהגרים עניים מסוגלים להגיע רחוק, על בסיס כישרון וחריצות. ללא אפליה, גזענות וניסיון לברוא מחדש עולם מעוות ועקום.