מי שהצביע בעד ההסכם גזר 7 באוקטובר על תושבי הצפון

לעת ערב נפגשנו ראשי הרשויות מהצפון עם ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון כ"ץ בקריה בתל אביב. שאלתי שאלה אחת שאני שואל כבר הרבה זמן: "יום אחרי שתסתיים העבודה היפה שעשינו בלבנון ונחזור הביתה, האם גם תושבי דרום לבנון חוזרים לבתים שלהם?", והתשובה הייתה "כן".
מבטיחים לנו שיאכפו כל הפרה של ההסכם. ואני שואל איך יאכפו את זה כשיהיו שם ילדים ומשפחות, ואמצעי לחימה בחדרי הילדים כמו שמצאו חיילי צה"ל בזמן הלחימה.

במשך שנה וחודשיים ישבנו בשקט כי אמרו לנו שיחזירו אותנו בבטחה הביתה. אבל זה לא ביטחון. חיזבאללה לא יזנח את תכנית כיבוש הגליל. גם בשעות אלו הוא ממשיך לירות. אבל הירי לא מטריד אותי – יש ירי גם לתל אביב. אני חושש שיקרה לנו שבעה באוקטובר. אף אחד מאיתנו לא יכול לחיות עם האיום הזה. בדרום מסכימים שלא יחזרו לקו הראשון לגדר, אז למה בצפון אין את אותה הבנה. זה אותו איום פשיטה. למה יש הבדל בין הגזרות? כי בגבול הדרומי כבר חוו שבעה באוקטובר, מה זה אומר שצריך את זה גם בצפון כדי שאולי ידחקו אותם מהגדר?

שנה וחודשיים לא מצליחים להחזיר 101 חטופים. אני לא מוכן שיהיו עשרת אלפים חטופים בלבנון או באיראן, כי זה מה שיקרה בצפון. מספרים לנו שוב שהכל בסדר, וידעו לפעול והם מורתעים. את זה כבר חווינו בעבר. לא למדנו שום דבר אם אנחנו עדיין ממשיכים להגיד את זה.

כבר כשיצאתי לפגישה הבנתי שאנחנו נמצאים במשחק שהתוצאה שלו נקבעה מראש. עדיין היה חשוב לי להסתכל בלבן של העיניים של אלו שיצביעו בעוד רגע על ההסכם השערורייתי. מי שהצביע בעד ההסכם גזר את שבעה באוקטובר הבא על תושבי הצפון. התחננתי אפילו לא כראש עיר, כאבא לאביגיל וליה שנולדה בזמן המלחמה ואפילו לא מכירה את הבית שלה בקריית שמונה. ואני לא יכול לישון בלילה שהן יחזרו לקריית שמונה והפרצופים שלהן יהיו על שלטים כמו פרצופי הילדים שנחטפו לעזה. אני לא יכול לחיות עם המחשבה הזאת. אני לא יודע איך הם חיים עם המחשבה הזאת כבר שנה וחודשיים.

לא ציפינו שיכבשו את לבנון, או יהרגו את אחרון מחבלי החיזבאללה. הדרישה שלנו היתה ונשארה פרימטר (אזור חיץ). זה מה שיחזיר אותנו בביטחה. אל תספרו לנו שתאכפו את זה היום, את מה שלא אכפתם לפני. מדינת ישראל הולכת ל־1701 משופר, אבל 1701 הוא כבר שיפור של 1559. לא אכפו לא את זה ולא את זה. אז מה השתנה יום מיומיים?