השיח הציבורי בנוגע ל"פרשה הביטחונית" החדשה שמסעירה את המדינה נגע בימים האחרונים בעיקר בדוברו של נתניהו, אלי פלדשטיין, ובקשר של שאר חברי הלשכה למעשיו. אלא שהעבירה החמורה יותר שלכאורה נעשתה בפרשה היא לא הדלפת המסמכים הסודיים לתקשורת, אלא דווקא גניבתם מרשות הצבא והעברתם לגורם שאינו מוסמך.

פלדשטיין העצור לא חשוד בכך שהוא בעצמו גנב את המסמכים מתוך המחשבים הסודיים של הצבא, אלא בכך שהפעיל מקור או מקורות בצבא, קיבל לידיו מסמכים שאלו הוציאו מתוך הצבא וניסה להדליפם לתקשורת. בהקבלה לפרשת ענת קם ואורי בלאו שליוותה אותנו לפני כ־15 שנה, ככל הידוע פלדשטיין, שלא הורשה להיפגש עם עורך דין במשך ימים במהלך מעצרו, לא עשה מעשה ענת קם - של גניבת מסמכים סודיים מתוך הרשת הצבאית הפנימית. הוא "רק" הדליף אותם לתקשורת. תחילה לחדשות 12, שככל כלי תקשורת ישראלי אחראי, בוודאי בזמן מלחמה, העביר את המסמכים לבחינת הצנזורה הצבאית - ומשזו פסלה אותם, העביר אותם על פי החשד לעיתון זר, כדי לשרת את הנרטיב, הלא בלתי נכון - שלפיו סינוואר מקשיח עמדות במשא ומתן לשחרור חטופים ומנסה לשסע את החברה הישראלית.

כעיתונאית, ככלל, אני תומכת בהדלפות. ללא הדלפות, בוודאי מתוך המערכת הצבאית והביטחונית המסוגרת, הרבה מאוד מידע אשר חשוב כי הציבור יכיר אף שהממסד מנסה להסתיר, היה נותר במחשכים. ההדלפות הן לחם חוקם של העיתונאים, ותפקידם לאתר את המדליפים הפוטנציאליים, בעיקר כדי לחשוף שחיתויות, עוולות ולהוציא אל אור השמש את האמת שהממסד מנסה להסתיר.

לכל מדליף יש את האינטרס שלו. הדובר המדובר הוא לא הראשון וגם לא האחרון בלשכה של בכיר כזה או אחר בצמרת הישראלית שמדליף לתקשורת מידע או חומר גלם כדי לשרת את האג'נדה של הבוס שלו. זה קרה וקורה בלשכות רבות - לא רק בלשכתו של נתניהו. טוב שכך. תפקידו של העיתונאי הוא כמובן לבדוק את אמיתות המידע הנמסר לו, ולוודא שאין בפרסום המידע משום פגיעה ביטחונית באמצעות הפנייה לצנזורה.

הציבור ניזון מהדלפות

אלא שפה הפרשה הנוכחית מסתבכת, שכן המסמך ככל הנראה סולף בדרך מהמקור לעיתון הגרמני המכובד. על פי הפרסום ב"בילד", כותב המסמך המדובר הוא לא אחר מאשר סינוואר, בעוד כבר עם פרסום המסמך בשבוע הראשון של חודש ספטמבר טענו בצה"ל כי הוא נכתב על ידי גורמים בדרג זוטר יותר בחמאס. לכן עולה השאלה מי סילף את המסמך - האם אותו דובר, או שמא המקור שגנב לכאורה את המסמך.

סוגיה מטרידה לא פחות בפרשה היא העובדה שהמסמך פורסם בכלי תקשורת זר, למרות העובדה שנפסל על ידי הצנזורה הצבאית שאמורה שלא לאשר פרסום חומר העלול לפגוע בביטחון המדינה, בשלום הציבור או בסדר הציבורי. הצנזורה הצבאית אמנם קלה מדי על הדק הפסילות בשנה האחרונה, אך הדלפת מידע שנפסל על ידיה לתקשורת הזרה היא בעייתית, בלשון המעטה.

ככתבת המסקרת את הצבא ואת מערכת הביטחון זה כ־20 שנה, מעולם לא ניסיתי "להלבין" חומר שנפסל על ידי הצנזורה באמצעות התקשורת הזרה, אך לצערי מדובר בפרקטיקה ידועה של כמה עיתונאים. משכך, אותו דובר שהדליף לכאורה ל"בילד" אינו הישראלי הראשון שעושה זאת. אם הוא יורשע בעבירה שזו עניינה - לא מעט ישראלים נוספים יצטרכו להתחיל לדאוג.

סוגיה נוספת שיש לעסוק בה היא אם הדובר עשה את הדברים על דעת עצמו, או שמא בידיעתם, באישורם או אפילו בהנחייתם של גורמים נוספים בלשכת נתניהו. זה המקום להזכיר כי שני חברים בכירים בלשכה נצפו מתייעצים עם עו"ד עמית חדד עם פרוץ הפרשה. בכל מקרה, תמוהה מאוד התנערותו של רה"מ נתניהו מאותו דובר, שכן אף שטכנית הוא לא הועסק על ידי לשכת נתניהו, הוא היה חלק בלתי נפרד ממנה והיה שותף להתייעצויות פנימיות ולהעברת מסרים מהלשכה לתקשורת במטרה לשרת את הנרטיב של נתניהו (כפי שקורה, כאמור, גם בלשכות אחרות).

בשורה התחתונה והעצובה - הפרשה הזו ממחישה שוב את החשדנות הגדולה בין הדרג המדיני לדרג הצבאי בשעת מלחמה. מחוסר האמון הזה ומההדלפות ההדדיות כולנו מפסידים. זו העת להזכיר לכל המתקוטטים שם למעלה כי הם אלה ששולחים את חיילינו לחרף את נפשם על הגנת המולדת בגזרות השונות.