מלחמת ריגול כאן ועכשיו: מסקנות על פרשת הישראלים החשודים שפעלו בשליחות גורמים איראניים

חמש מסקנות על הפרשה הנוכחית (ולא האחרונה) שלאזרחים ישראלים שחשודים כי פעלו בשליחות גורמים איראניים, במטרה לאסוף מידע על יעדים ביטחוניים ועל אתרים רגישים, ועל אישים ישראלים.

1. האיראנים משקיעים מאמץ ניכר, שרק קצהו נחשף עד כה, באיתור ובהפעלת אזרחים ישראלים לצורכי מודיעין וטרור, כחלק מהמערכה הכוללת והרב־זרועית שהם מנהלים נגד ישראל. סביר שעל הכוונת שלהם שלל יעדים ומטרות: מפגיעה באישים כנקמה על חיסול בכירים איראנים, דרך פגיעה במדענים (בדגש על מדעני גרעין) כנקמה על פגיעה במדענים איראנים, ועד לאיסוף מידע בניסיון לדייק את המתקפות של איראן עצמה ושל שלוחיה על אותם היעדים – באמצעות טילים ורקטות, כטב"מים או בפיגועי טרור אחרים.
   
   גיוס הסוכנים מתבצע בדרך כלל באמצעות הרשת, לעיתים קרובות תחת כיסוי, כלומר שהמגויסים לא יודעים בהתחלה עבור מי הם עובדים. הם מתפתים למודעות שמציעות כסף קל מטעם גורמים או חברות (בדרך כלל בינלאומיים), ולאט־לאט ממשיכים למשימות שמסלימות בהדרגה. התהליך הזה, שנקרא בשפה המקצועית "דרדור", הוא ליבת מקצוע הפעלת הסוכנים, כאשר המופעל מפתח תלות במפעיל – ובתמורה הכספית הנדיבה – וממשיך לבצע משימות גם כשמתברר לו עבור מי הוא עובד באמת.
   
   
   
   במאמץ האיראני הזה מושקעים מפעילי סוכנים רבים. חלקם פועלים מאיראן עצמה, וחלקם ממדינות אחרות. גם התמורה שניתנת לסוכנים היא משמעותית: במקרה הנוכחי מאות אלפי דולרים, ובמקרים קודמים עשרות אלפים. עבור המופעלים – רובם אנשים פשוטים, לעיתים משולי החברה – מדובר בכסף גדול. עבור האיראנים זה כסף קטן שמקרב אותם לנקמה בישראל.
   
   
2. הסוכנים שנחשפו כעת הופעלו במשך שנתיים. זה זמן ממושך, ונדרש לבדוק מדוע הם לא אותרו ונעצרו מוקדם יותר. משך הזמן מעיד על השיפור וההתאמות שמבצעים גורמי המודיעין וההפעלה באיראן במטרה לצמצם את חשיפת ההפעלה ואת חשיפת הסוכנים. זה מתבטא בשיפור תמידי של שיטות ההפעלה והעברת המסרים והמידע, ושל שיטות העברת הכספים.
   
   
3. בחודשיים האחרונים נחשפו כבר 10 אזרחים ישראלים שפעלו עבור איראן בידיעה שהם פועלים עבורה. זה נתון מדהים ומדאיג, ובהנחה שהוא לא סופי – כלומר שיש ישראלים נוספים שטרם אותרו או שטרם נחשפו – אפשר בהחלט לדבר על תופעה מסוכנת, שמחייבת מענה שהוא מעבר לסיכול המיידי בידי השב"כ.
   
   
   
   ישראל הייתה תמיד מדינה שקשה מאוד לגייס מקרבה סוכנים, או במילה פחות משפטית ומכובסת: מרגלים. ההזדהות של הישראלים עם ארצם היתה גדולה בהרבה משל אזרחי מדינות אחרות, ולכן מספר הסוכנים שהיו בהיסטוריה הישראלית הוא נמוך מאוד. היו כמובן הרבה יותר ניסיונות לגייס סוכנים (בעיקר על ידי ברית המועצות ומדינות החסות שלה בשנות המאבק הבין־גושי), אבל מרגלים משמעותיים היו מעט, והם התפרסו על פני עשרות שנים.
   
   העובדה שיש כעת צבר כה גדול של סוכנים בפרק זמן כל כך קצר קשור בחלקו למאמץ האיראני, אבל נדרש לבדוק אם הוא מצביע גם על ירידה בהזדהות של ציבורים או אזרחים שונים עם המדינה. זה אירוע עדין על רקע חומרת ההאשמות, אבל עדיף לעסוק בו עכשיו – בטרם ייגרם נזק כבד.
   
   
4. השב"כ והמשטרה פועלים על פי חוק, ונתונים ללא מעט מגבלות בפעילותם נגד אזרחים ישראלים. מתבקש לכאורה להתיר את הרסן כדי לסייע להם למגר (או לפחות להגביל) את התופעה, אבל זה עלול להיות מדרון חלקלק שבו אמצעים שמופעלים כיום נגד חשודים בריגול יופעלו מחר נגד מתנגדי השלטון. לכן על הגורמים המקצועיים בארץ להסתפק בכלים הנתונים בידם היום, ולבדוק במקביל אם נדרש לבצע התאמות במשאבים האנושיים והכספיים שמושקעים בסיכול ריגול.
   
   

5. ישראל ואיראן נתונות במלחמה. גם ישראל ככל הנראה מפעילה מרגלים באיראן, וכנראה שבהצלחה גדולה פי כמה מזאת שהאיראנים נוחלים כאן. ועדיין, מלחמות לא מנצחים על האפס, והאיראנים עלולים להצליח לעיתים – וגם להכאיב מאוד. זאת חייבת להיות נקודת המוצא של הדרג המדיני־ביטחוני הבכיר, אבל זה גם חייב להיות מובן לכל ישראלי: שלצד המלחמה הקינטית, והמערכות בעזה ובלבנון, יש גם את מלחמת המרגלים, שמתנהלת כאן ועכשיו.