דיסוננס מתסכל: החיסולים מעבר לים מרשימים, אך שעתיים מת"א אנחנו לא מצליחים להגיע לחטופים

יש איזה דיסוננס שקשה להשלים עימו, בין היכולת המופלאה של ישראל להוציא אל הפועל מבצעים כירורגיים מרחק אלפי קילומטרים מגבולה - בתימן, באיראן, בעיראק וקרוב יותר, בדמשק או בביירות - לבין חוסר האונים והקושי שלה להגיע אל המנהרות שבהן מוחזקים החטופים, קילומטרים ספורים בלבד מגבולנו, שעתיים נסיעה מתל אביב.

יש איזו סתירה מתסכלת בין מבצעים עוצרי נשימה,כמו חיסול סלאח עארורי, או חיסול רמטכ"ל חיזבאללהפואד שוכראתמול, שניהם ברובע הדאחייה בביירות, לבין החידלון והיעדר היכולת להחזיר לבתיהם רבבות מתושבי הצפון שגולים בארצם כבר 300 ימים, ושעיניהם כלות מול חבל הארץ הירוק והפורח שחיזבאללה הורס בשיטתיות.

הלב של אזרחי ישראל, שאתמול ושלשום התפוצץ משמחה ומגאווה, נחמץ כבר עשרה חודשים מכיוון שאת מה שישראל מסוגלת לעשות הרחק מגבולותיה - היא לא מצליחה לעשות כאן, במרחק "יריקה" מהבית ומגבולה שלה.

רגשות מעורבים

הניגוד הזה מתקיים, אף שכל זרועות הביטחון - צה"ל, המוסד ושב"כ - עמלים יום ולילה עם מיטב המוחות כדי לייצר מציאות אחרת גם כאן, קרוב לבית. ועדיין, העובדה שטרם נמצאה נוסחה היא מתסכלת. העובדה שעקב כך ישראל נסחטת ונאלצת לשאת ולתת עם ארגון טרור פלשתינאצי על מחיקת רוב הישגי המלחמה שלה, ועל שחרור מאות רוצחים ורבי־מחבלים מבתי הכלא בישראל - היא מתסכלת אף יותר. מותר להכיר ולהודות בכך. לומר זאת בקול, ובמקביל - לשמוח עם ההישגים הפנומנליים הרחק מכאן.

אפשר רק לנחש כיצד מרגישים החטופים, ככל שהידיעות על הביצועים ה"הוליוודיים" הללו מגיעות אליהם. הם בודאי תוהים - ומה איתנו? מתי יחלצו אותנו מכאן? ובאשר למשפחותיהם ולתושבי הצפון - אין צורך לנחש. הם אמרו אתמול בגלוי: "הרגשות שלנו מעורבים". שמחתם מהולה בכעס, והוא מובן. אפשר להזדהות עימו. אפשר להניח שגם התחושה במערכת הביטחון דומה, שגם שם חשים בפער בין היכולת המדהימה במבצעי היד הארוכה - לבין היד שקצרה מלהושיע קרוב לבית.

ביום ה־300 למלחמה, התוצאות בשדות הקרב של עזה הן תוצאות טובות, אך לא מספיקות: גדודי חמאס, רובם ככולם, הוכרעו; אלפי מחבלים נהרגו; מאות קילומטרים של מנהרות נוטרלו; מערך הפיקוד, גם הבכיר ביותר של חמאס, נפגע קשות; ויכולת השיגור הרקטית כמעט חוסלה. ולמרות זאת, ואף על פי שמוחמד דף (קרוב לוודאי) כבר אינו עימנו, כל עוד החטופים לא בבית, ותושבי הדרום כולם לא שוכנים לבטח ביישוביהם - המטרה לא הושגה.

ולמרות זאת, כל עוד תושבי קריית שמונה והגליל לא יכולים לשוב בבטחה לבתיהם (הגיע הזמן שהיעד הזה יוגדר כמטרת מלחמה) - שום חיסול של מפקד חיזבאללה, בכיר ככל שיהיה, לא מפצה על חבל ארץ שהמדינה הפקירה אותו ושננטש מתושביו.

אנחנו שמחים בחיסולים וביכולות שצה"ל וגופי הביטחון האחרים מפגינים, ואנחנו שמחים שכושר ההרתעה של ישראל אולי נבנה עתה מחדש - אבל השמחה שלנו היא שמחה חסרה כל עוד החטופים שם והצפון שומם מתושביו.