דעה
עוד ועוד מותרים לפרסום: הלב כבר לא מצליח להחזיק
בירי בשוגג של כוחותינו אלו על אלו, איך נפנה אצבע מאשימה אל החיילים שלנו, שדרוכים לא פחות מהנשק שלהם? • אז אנחנו מאשימים את הקרב, ומדביקים שוב ושוב את הלב, שמנופץ לרסיסים
,עודכן
0השמעה
כמה הנשמה שלנו חזקה. כמה. איך היא עומדת בכל הכאב הזה, הנשמה שלנו. בעוד קרבות עזים. בעוד "הותר לפרסום". עוד ירי כוחותינו, בשוגג, באסון. כל מילה מרסקת עוד קצת ממה שנשאר מהנשמה.
תיעודים של טנקים בג'באליה // רשתות ערביות
אתמול הותר לפרסום שחמישה לוחמים נהרגו בג'באליהשברצועה, מירי כוחותינו. חמישה, ביום אחד. מאוחר יותר, תקרית ביטחונית באנדרטת "חץ שחור" ליד קיבוץ מפלסים, שגם בה היו הרוג אחד ונפגעים. "תאונה מבצעית", לפי דובר צה"ל, פיצוץ של אמצעי לחימה בשטח צבאי. וכוחותינו, חלק בלתי נפרד מהלב שלנו, שם. מי יכול להכיל שוב את התמונות בעמודים הראשיים, את הכיתוב השחור, את הכותרת המתבקשת אבל כל כך כואבת, "סיפורי הנופלים".
רגע אחרי, כבר יש לזה שם: "אסון ירי הפגזים". הרי אנחנו חייבים לדייק על איזה מהאסונות שלנו מדברים. וכמה אסונות יש לנשמה שלנו. לא חסרים. עוד לוחמים נפצעו באותו אסון. ועשרות, שעליהם אף אחד לא ידווח, שנשארו פצועים בנפש. כי איך הנפש יכולה להכיל מוות של חבר אחד קרוב, שלא לדבר על שישה במכה אחת, שלא לדבר על עשרות, ואלו רק חברים שלחמו לצידך.
כמו כוסות מזכוכית מחוסמת, הלב שלנו מחזיק, מחזיק, מחזיק - עד שהוא מתנפץ. נופל אל הרצפה, נסדק וקם, נופל שוב וקם, נסדק ונסדק עד שקשה כבר להדביק את הרסיסים. גם ככה הנפש מעורערת. עדיין לא סיימנו לנגב את הדמעות של יום הזיכרון, שהגיע עוד לפני שהספקנו למחות את הדמעות על מאות ההרוגים מהלחימה, שהגיעה עוד לפני שסיימנו לבכות על אלפי נרצחים ב-7 באוקטובר.
והנפש הזו עוד סוחבת 132 נפשות שנחטפו לפנות בוקר מהמיטה, או מהבסיס, ועדיין נמצאות בידי המחבלים.
ככה זה במלחמה
זה האויב אשם, אנחנו רוצים להגיד. יש כאן רוע בסיפור, יש על מי לכעוס, את מי להאשים. אבל בירי בשוגג של כוחותינו אלו על אלו, או אסונות של פיצוץ תחמושת, הנבל המרושע עזב את האולם.
איך נפנה אצבע מאשימה אל החיילים שלנו, שסופגים שיגורי אר.פי.ג'י מימין ומשמאל, ודרוכים לא פחות מהנשק שלהם? איך נאשים חיילים שיורים בשוגג על חטופים, על חברים, על חיילים שדרוכים בדיוק כמוהם? חיילים שאחר כך, יעידו עשרות מטפלים, מסתובבים בעולם עם "אשמת הניצוֹל", "אשמת הטועה", וכל מיני מונחים גבוהים ללוחמים שיצאו בחיים - אבל הנשמה שבורה. הם לא אשמים.
ירי כוחותינו זה על זה קורה לא מעט. גם בצוק איתן, שעוד מעט ימלא לו עשור, זה קרה לא פעם. המשפחה האצילית של אחד הפצועים הקשים מאירוע כזה של ירי בשוגג, סירבה להתייחס לנושא הדו"צ. התרכזו בשיקום בהצלחה רבה. ככה זה במלחמה, הסבירו, וככה מסבירים לכולנו.
ככה זה בשדה הקרב. אז אנחנו מאשימים את הקרב, ומדביקים שוב ושוב את הלב שמנופץ לרסיסים, ולא מפסיקים לבקש שדי, שייגמר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו