היום שאחרי: ישראל צריכה להציב כמה תנאים בפני כל רשות אזרחית שתנהל את הרצועה

הלחץ על ישראל לשרטט בעזה את "היום שאחרי", כמו גם הכוונה האמריקנית להכיר באופן חד־צדדי במדינה פלשתינית, מייצרים מצג מוטעה כאילו הבעיה היא בצד הישראלי.

כאילו ישראל היא זו שפלשה לעזה, רצחה, אנסה וחטפה אזרחים; כאילו היעדרה של מדינה פלשתינית הוא לב הסכסוך, ועליה ניטשת המלחמה, ולא על המדינה היהודית שהוקמה כאן לפני 76 שנה.

עזה נראית כפי שהיא נראית כיום בגלל סדר העדיפויות של העזתים. כל עוד ימשיכו הפלשתינים בעזה להציב בראש מעייניהם את חיסולה של מדינת ישראל - הם ימשיכו לתכנן פיגועים, לחפור מנהרות ולשגר טילים לעבר ריכוזי אוכלוסייה אזרחית בישראל.

אין שום משמעות לתוכניות מדיניות כל עוד תושבי עזה לא ישנו את שאיפותיהם. לא תוכניות ישראליות נדרשות בעזה, כי אם החלטה פלשתינית לשנות כיוון ולשים סוף למלחמתם בפרויקט הציוני. או־אז תוכל עזה לעלות על דרך של שגשוג ורווחה.

אותו הדבר נכון לגבי הכרה במדינה פלשתינית - מהלך שלא רק שלא יקדם את סיכויי השלום, אלא גם ירחיק אותם. אם הפלשתינים אכן היו מעוניינים להקים מדינה לצידה של ישראל, ולא במקומה, הם יכלו לעשות זאת ב־1947, ב־2000 וב־2008. הבעיה היא שאם מחיר הקמתה של מדינה פלשתינית היה הכרה בקיומה של מדינת לאום לעם היהודי כעובדה מוגמרת, הפלשתינים לא היו מוכנים לשלם את המחיר.

לכן, ולאחר שצה"ל ישלים את הטיפול הצבאי ברצועת עזה, צריכה ישראל להציב כמה תנאים בפני כל רשות אזרחית שתנהל את הרצועה, ויהיו העומדים בראשה סעודים, אמריקנים או אירופאים.

התנאי הראשון הוא שהרשות החדשה שתנהל את עזה תכיר בקיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. התנאי השני הוא שלרשות הזאת ולכל מקבלי השירותים ממנה אין תביעות טריטוריאליות כלפי ישראל מחוץ לרצועת עזה, והיא מתחייבת לא לפעול נגד ישראל באלימות.

התנאי השלישי הוא שהרשות החדשה תכריז שבעזה אין עוד פליטים ומחנות פליטים, ולכן אין גם צורך בסוכנות פליטים. אונר"א לא תהיה חלק מעזה ביום שאחרי, והרשות החדשה, יחד עם כל מקבלי השירותים ממנה, מבינים ומאשרים כי אין להם "זכות שיבה" לישראל.

רק נגיעה ישירה ומדויקת בשורשי הסכסוך ובסיבות להימשכותו עשויה לקדם שיפור אמיתי בין ישראל לפלשתינים. הסיכוי היחיד שעזה תעלה על דרך השלום הוא שתנטוש את מאמץ המלחמה. אותו דבר נכון לגבי הכוונה להכיר חד־צדדית במדינה פלשתינית.

הקהילה הבינלאומית צריכה להתנות כל הכרה כזאת בשלוש הדרישות האלה. זה לא צריך להיות קשה לה במיוחד, משום שהדרישות האלה עולות בקנה אחד עם מדיניות החוץ של מרבית מדינות המערב, ובוודאי ארה"ב והאיחוד האירופי.

אם יש רשות פלשתינית שמסוגלת לעמוד בתנאים האלה – מה טוב. אם אין – מוטב לחכות. במצב הנוכחי הכרה כזאת רק תעניק רוח גבית להמשך המלחמה בת 100 השנים של הפלשתינים בישראל.

הכותב הוא עמית מחקר במכון משגב לאסטרטגיה ציונית