בתולדות ימי הקולנוע התיעודי שמור מקום של כבוד לסרט קטן, צנוע, פשוט - אך מבריק מאין כמותו. הוא ממוקד בפניו של ילד קטן במשך 10 דקות, שבהן הוא צופה בהצגת תיאטרון בובות. הילד בן ה־3 נבהל ונרגע, מתעצב וצוחק, משועמם ומרותק: אנחנו לא יודעים ממה בדיוק, אבל מקבלים הצצה לנפשו בשעה שהוא עצמו רוכב על רכבת הרים רגשית שבסופה יתבגר ב־10 דקות.
יום ה־100 למלחמה הוא לא נקודת ציון שמחייבת הערכת מצב אסטרטגית ודיון על כיווני חשיבה ליום שאחרי. 100 זה מספר יפה ועגול, וזה הכל. הטקסיות, לכאורה, מיותרת. אפשר לעבור הלאה. אבל לאורכן של דרכים ראשיות נהוג לפזר אבני דרך לסימון מרחקים, והמלחמה מסתמנת כמין דרך ארוכה שכזו. ומכיוון שלא ידוע כמה רחוק היעד, לכל הפחות נזכיר לעצמנו, מפעם לפעם, כמה התרחקנו מנקודת ההתחלה. זה עוגן.
זו אולי המלחמה המתועדת, המצולמת, החשופה ביותר שהיתה לנו, ועדיין הכל בה לוט בערפילית קרב, בהסוואות מודיעיניות, בלוחמה תודעתית. הכל בה נותר בלתי מפוענח. היא הגיחה ממעבה האדמה, ממעמקי הזיכרונות הרדופים שלנו, ממורדות קורותינו כעם. היא העירה חידות, טראומות, סיוטים - שלא פתרנו עד הסוף. אנחנו מסתכלים בעיני החטופים ששבו מרשת המנהרות המסתעפת שמתחת לפני הקרקע כמי שעלו בחזרה מן השאול אחרי שפגשו בשטן עצמו. מה הם יודעים שאנחנו לא? מה הם מספרים לנו?
לכאורה, ידענו כל מה שצריך לדעת על הקנאות הדתית של אויבינו - על הסתה, על הטפה לשנאה, על אידיאולוגיה סדורה ושיטתית השואפת לחיסולנו. הלוא קראנו את אמנת חמאס. אבל לא האמנו, לא יכולנו להאמין, שתרבות השנאה הזו רק מחכה להזדמנות להגשים את תאוותיה החולניות בפולחן מבחיל ומזוויע כל כך של אלימות סדיסטית, של התענגות המונית מצמררת על סבל, ודם, וזעקות. עכשיו אנחנו יודעים.
ולכאורה גם ידענו כל מה שצריך לדעת על קריסת הערכים במערב, על "הטרלול הפרוגרסיבי" שהשליט בלבול מוסרי פרוע. לעגנו לתיאוריות שכבשו את מדעי החברה והרוח, וזלזלנו באג'נדות שהשתלטו על פסטיבלי קולנוע ואמנות. אבל לא האמנו, לא רצינו להאמין, שהטרללת הזו תגיע לידי כך שאנשי רוח, יוצרים, סטודנטים, אנשי תרבות יהיו מסוגלים להתבונן בתמונות זוועה מטבח - ואז לצאת ולהפגין נגד הקורבן. עכשיו אנחנו יודעים
ידענו שהמוסדות הבינ"ל רקובים, שעולם הדיפלומטיה ספוג סטנדרטים כפולים, ש"כל העולם נגדנו", ושהצביעות חוגגת. וכי לא ראינו מי מנהל את קרקס זכויות האדם באו"ם, את ההתרפסות בפני איראן ואת ההפקרה של אוקראינה? אבל לא האמנו, לא רצינו להאמין, שגם מול פשע מובהק, צועק, ברור כל כך - יתייצבו הטמטום והצביעות בהתגלמותם הגולמית ביותר באולם בית הדין בהאג, למופע בזוי של הטחת עלבון באינטליגנציה וחילול נפשע של ההומניזם עצמו.
הבלורית והטוהר
חשבנו שאנחנו יודעים משהו על החיילים שלנו. שהם הפטריוטים, הנועזים, האמיצים והאוהבים ביותר שאפשר להעלות על הדעת, גם כשבעולם - וגם בארץ - יש מי שעבדו קשה לשכנע שהם, דווקא הם, פושעי מלחמה, קלגסים, מתעללים. אבל לא ידענו, לא יכולנו לדעת, עד כמה החיילים שלנו יחזירו לצה"ל את הסומק ללחיים. עד כמה לוחמי השדה שלנו עשויים מהחומר שממנו קורצו גיבורים. עד כמה הם נחושים לנצח, נכונים להקריב, מסורים עד כלות למשימה, עד כמה הם אגדות. מי ידע שכך יהיה? עכשיו אנחנו יודעים.
וידענו שיש לנו ארץ נהדרת. או לפחות היתה. ידענו שפעם היינו יפים וצודקים, שוחרי טוב, אומרי אחווה ורעות. שרו לנו ש"העם הזה המפולג כל השנה, כיצד הוא קם כשהוא מריח סכנה". אבל לא האמנו, לא יכולנו להאמין, שגם בדורנו נקום כך מעפר המריבות לחיבוק קבוצתי ענקי שכזה. ונעיר מרבצם את השירים היפים ההם, ואת הבלורית, ואת השפם, ואת ההתנדבות, ואת החבילות לחיילים, וננופף בדגל, וגם זה לזה לשלום. חשבנו שהרוח הישראלית ההיא, של דור המייסדים ודור ההורים, כבר לא תקום. עכשיו אנחנו יודעים טוב יותר.
אחרי 100 ימים, אנחנו יודעים. כמו אותו ילד בן 3, שהתבגר ב־10 דקות בסרט הקצר של הרץ פרנק מ־1978. אנחנו יודעים. עזבו את המסכים לרגע והביטו בפנים שלנו, כמה הם השתנו ב־100 הימים האחרונים. מטולטלים בין בהלה לרגיעה, בין עצב לצחוק, בין סקרנות לאסקפיזם, והכי חשוב - בין הדחקה לבין ידיעה. תראו כמה התבגרנו ב־100 ימים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו