השאהידים החיים של ירושלים: המסר שעובר ברור - אפשר לנסות לרצוח ולחזור כגיבור הביתה

שני המחבלים שרצחו הבוקר שלושה ישראלים ופצעו שבעההתגוררו בשכונת צור באהר במזרח ירושלים. מדובר בשכונה שנחשבת למעוז חמאס בעיר. אפילו במתנ"ס השכונתי היו (ואולי עדיין) נציגים שמזוהים עם ארגון הטרור. נכון, הם לא היו בין 40 המחבלים הירושלמים ששוחררו בעסקה האחרונה, אבל ודאי קיבלו השראה מהם.

המחבלים, מוראד ואיברהים נימר, שני אחים, ניסו לברוח מהזירה לפני שחוסלו. מן הסתם הבינו שאם יצאו מזה בחיים יוכלו לחזור כשאהידים חיים, גיבורים בעיני סביבתם ומשפחתם, ואולי להמשיך לפגע.

כירושלמי, אני מרגיש מרומה עם המשפט "מחבלים ללא דם על הידיים", שמכבס את ידיהם של המחבלים המתועבים שחזרו לעירי כמנצחים. האםאחמד מנסארה מבית חנינא, שב-2015 דקר שני ישראלים ופצע אחד מהם אנושות בפסגת זאב כשהיה נער בן 13, הצליח לבצע את זממו ללא שהקיז טיפת דם אחת?

האם ידיה שלהמחבלת נפוז עארף חמאד, שניסתה לרצוח בדקירות את מוריה כהן בשייח ג'ראח לעיני ילדיה נותרו נקיות מדם? מדובר על מחבלים שניסו לרצוח בכוונה תחילה ממניע לאומני - ופשוט לא הצליחו. הדם אותו דם, הידיים אותם ידיים. קורבנותיהם דיממו והשתקמו בהליך ארוך וכואב, וכנראה ידממו נפשית עד סוף ימיהם.

וזה פשוט לא נתפס שהמחבלים הללו חוזרים כעת כגיבורים לשכונותיהם בירושלים. איני יודע אם אחמד ינסה לפגע שוב בפסגת זאב, או אם נפוז תנסה לדקור שוב בשייח' ג'ראח. ליבי עם קורבנותיהם שעוברים כעת ימים לא קלים. אבל הם לא כל הסיפור, המסר שעובר כעת לסביבתם הקרובה והרחוקה בעיר, כי אפשר לנסות לרצוח יהודים ולחזור כגיבור לביתך ולמשפחתך - עלול להביא לעוד עשרות רבות של אחמדים ונפוזות.

ההחלטה הזו, להחזיר את המחבלים לזירות הרצח שלהם, פוגעת בי ובכל ירושלמי בבטן הרכה - בביטחון שאבד לי בביתי, בבית הספר של ילדיי, ברחובות העיר ובתחנות האוטובוס. "העיר אשר בדד יושבת ובליבה חומה", כתבה נעמי שמר לקראת יום העצמאות של שנת 1967. בדד נשארנו, אבל החומה מתפוררת לרסיסים עם כל תמונת ניצחון של מחבל ירושלמי שחוזר לעיר כמנצח.