החורף כבר פה, יורד גשם, והבנות שלי לבד: 45 ימים של געגוע בלתי פוסק

הילדות שלי צריכות לעשות מה שילדים בגילן עושים: סרטונים בטיקטוק, מוזיקה ביוטיוב, סרט בקולנוע • במקום זה הן נמצאות במנהרה, עשרות מטרים מתחת לאדמה • לא אפסיק עד שאראה אותן בבית

אלה ודפנה אליקים. צילום: באדיבות המשפחה

אני מתגעגעת לבנות שלי, דפנה ואלה שלי.

הן נחטפו מנחל עוז באותה שבת שחורה. נשלפו ממיטותיהן בחולצת פיג'מה ומכנסיים קצרים, אפילו בלי נעליים, רגע אחרי שהופרדו מאבא שלהן נועם, מבת הזוג שלו דקלה ומהבן שלה תומר. ייתכן שאף ראו את הרגע שרצחו אותם. מאז כבר עברו 45 ימים ולילות שהן לבד. בתמונה שמצאתי בטלגרם ראיתי שלאלה יש פציעה ביד.

צעדת משפחות החטופים מתקרבת למשרד ראש הממשלה, המונים מקבלים את פניהם // שב״פ sha_b_p@

הימים והלילות עוברים במהירות והחורף כבר פה. יורד גשם. והבנות שלי לבד. בפחד. באי-ודאות. באזור מלחמה, מוחזקות ביד השטן שרצח את אבא שלהן. ואני? אני יושבת ומחכה לפיסות מידע שלא מגיעות ודואגת לשלומן הנפשי והפיזי.

הילדים החטופים, צילום: באדיבות מטה המשפחות

עולות לי המון שאלות: האם הן נמצאות בסביבה מחוממת בימים הקרים שהגיעו? האם הן אוכלות? מה הן שותות? האם הן מצליחות לישון? אם כן, אז על הרצפה או על מזרן? הן נמצאות ביחד או לבד? שומרות זו על זו, או שבכלל מופרדות ולא יודעות מה קורה האחת עם האחרת? אני נמצאת בפחד שמלווה באימה. באי-ודאות נוראית. מיליון מחשבות מתרוצצות לי בראש בכל יום שעובר.

העולם יושב בצד ולא עושה דבר

היום מציינים בעולם את יום זכויות הילד. כל ההורים בעולם חושבים אם הילדים מקבלים את כל הזכויות הבסיסיות שלהם: אוכל, שתייה, חימום, מקלחת, השכלה, חום ואהבה, ביטחון, בטיחות, מיטה ראויה, סביבה נעימה, ועוד. אני כאמא אפילו לא יודעת אם הילדות שלי בחיים.

הילדות שלי צריכות לעשות מה שילדים בגיל שלהן עושים: סרטונים בטיקטוק, לשמוע מוזיקה ביוטיוב, לראות סרט בבית קולנוע ולהיות בחוג בלט. במקום זה הן נמצאות במנהרה, עשרות מטרים מתחת לאדמה.

אני פונה לצלב האדום ומבקשת. מתחננת. 45 יום עברו ועוד לא ביקרתם את הבנות שלי ואת שאר החטופים. 45 יום שעוד לא בדקתם אם הם מקבלים את הזכויות שלהם על פי החוק הבינלאומי. 45 יום שעוד לא בדקתם אם יש להם צרכים בסיסיים, שלהם הם זקוקים.

אני אוהבת את הבנות שלי ומתגעגעת אליהן ודואגת כל כך. יש ימים שהלב שלי מרוסק לגמרי. אני לא מבינה איך הילדות שלי עדיין לא כאן. איך אני עדיין לא מחבקת אותן. איך העולם יושב בצד ולא עושה דבר.

אם הבנות שלי רואות את הכתבה הזאת, אני רוצה שהן ידעו שאני עושה ככל יכולתי כדי להחזיר אותן הביתה בריאות ושלמות - ובמהרה. אני לא אפסיק להילחם עבורן עד שאראה אותן בבית.

לחופש נולדו: אמילי הנד (9), נועם אביגדורי (12), יהל שוהם (3), הילה רותם שושני (13), יובל אנג'ל (11), מיקה אנג'ל (18), יגיל יעקב (12), אור יעקב (16), איתן יהלומי (12), מיה ליימברג (17), אמה קוניו (3), יולי קוניו (3), כפיר ביבס (10 חודשים), אריאל ביבס (4), ארז קלדרון (12), סהר קלדרון (16), אופיר אנגל (17), טל גולשטיין־אלמוג (9), אלזיאדנה עיישאה, אגם גולשטיין־אלמוג (17), גל גולשטיין־אלמוג (11), אביגיל עידן (3), שני עמית (16), נווה שוהם (8), אמיליה אלוני (6), אוהד מונדר־זכרי (9), נוגה וייס (18), ליאם אור (16), גלי טרשנסקי (13), עלמה אור (13.5), אביב אשר (2.5), רז אשר (4.5), נועם אור (16), עופרי ברודץ (9), יובל ברודץ (8), אוריה ברודץ (4.5), אלה אליקים־צין (8), דפנה אליקים־צין (15).

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר