"אמא שלי לא יודעת שאני כאן": יואב לימור עם הלוחמים ברצועה

בחצר אחד הבתים בשכונה בעזה מונחת קלנועית. היא הגיעה לכאן ב-7 באוקטובר, כחלק ממסע הביזה שערכו תושבי עזה בקיבוצים. "תעמיסו אותה על האכזרית", אומר אחד המפקדים. "נחזיר אותה הביתה".

הקלנועית שייכת כנראה לאחד מתושבי נחל עוז. מהאזור הזה יצאו המחבלים שפשטו על הקיבוץ ועל המוצב הסמוך, ואחריהם הגיע ההמון שהצטרף למסע ההרס והביזה. אף אחד מהבוזזים לא נמצא כאן עכשיו: השכונה ריקה מאדם, ורק כוחות צה"ל פועלים בה כחלק מהכוח שמובילה אוגדה 36 שאחראית לביתור הרצועה בין העיר עזה לחלקה הדרומי של הרצועה.

הצטרפתי ביום ששי לכוחות צה"ל שפועלים באזור. סמוך לגדר הרצועה (או מה שנשאר ממנה), פגשנו את אל"מ ישראל פרידלר, מח"ט.

אחרי תדרוך קצר נכנסנו לנמ"ר הממוגן, וב-11:45 בדיוק התחלנו לנסוע מערבה. אל"מ פרידלר ביקש מאיתנו לחגור, כדי שאם יופעל מטען לא נעוף בתוך הרכב. כשחצינו את הגבול גם הופעלה מערכת 'מעיל רוח': האיום העיקרי כאן על הכוחות הוא טילי נ"ט ו-RPG, ולצידו גם רחפנים ממולכדים וכמובן הצליפה. 

לפני שנכנסנו איתר הכוח ארבע גופות על הציר שבו אנחנו אמורים לנסוע. ליד שתיים מהן היה RPG, כך שמדובר בוודאות בגופות של מחבלים. אבל לגבי השתיים האחרות יש ספק, והוחלט להביאן לארץ כדי לברר אם מדובר בגופות של ישראלים. "הלוואי שנצליח להתיר ספקות לעוד כמה משפחות", אומר סא"ל גלעד פסטרנק, הסמח"ט.

כל פעולה כזאת היא מורכבת במיוחד. נדרש להביא צוות סילוק פצצות וגורמי רבנות, ואז לתאם את העברת הגופות שכבר הפכו לשלדים. בימים הראשונים איתר צה"ל עשרות רבות של גופות בצד העזתי, והביא אותן לארץ. רובן התבררו כגופות של מחבלים, אבל היו ביניהן גם גופות של חטופים ישראלים שזוהו והובאו לקבורה. זאת גם משימה עיקרית של הכוחות עכשיו: לנסות ולאתר חטופים או קצות חוט שיאפשרו להגיע אליהם.

המשימה העיקרית היא כמובן פגיעה בחמאס, או כמו שכל מי שמשתתף במבצע אומר – השמדה. זה נשמע הרבה יותר פשוט מכפי שזה נראה מבפנים, מתוך השטח. "כל הגיבורים של ה-7 באוקטובר הם עכשיו שפנים גדולים", אומר אל"מ פרידלר. "הם מתחבאים במחילות שלהם, ומפחדים לצאת להילחם".

זה מחייב את צה"ל לנגוס בשטח הפלשתיני כדי להתחכך באויב. הכוח של אל"מ פרידלר השתלט על מרחב בעזה, מספר קילומטרים בעומק השטח הפלשתיני, ופועל משם כדי לפגוע במחבלים ולאתר פירים של מנהרות. התפקיד שלהם הוא לחשוף את הפתחים, ואז להזעיק יחידות מיוחדות של חיל ההנדסה שמטפלות בהן. במקביל, הם אחראים לתחזק את הציר הלוגיסטי שמאפשר את כניסת ויציאת הכוחות, פינוי פצועים ומעבר האספקה לכלל כוחות האוגדה.

לכוח שלו היו בימים האחרונים כמה הרוגים ופצועים. כמה דקות אחרי שנכנסנו לעזה מקבל פרידלר דיווח בקשר כי נצפו "שני מלוכלכים" סמוך לאחד הבתים. מדובר בבתים שמשמשים את עשירי השכונה. טנק ירה לעברם פגז, וככל הנראה חיסל אותם. "אתם בטח חושבים שאנחנו מביימים את זה בשבילכם", צוחק המח"ט. "יצא לכם טוב. זה היה ממש על הדרך שלנו". אחר-כך, כשהגענו פנימה, ללב השכונה, ראינו את הבית, ולידו מפעל שהעלה עשן סמיך.

הנמ"ר עוצר ליד אחד הבתים, ויוצאים ממנו בריצה מהירה, בסמוך, לקיר, עד למבנה הראשון. "האיום העיקרי כאן הוא צליפה ממערב, אז תשימו לב", מבקש המח"ט. בכניסה לבית יושבים שני חיילים, שמבקשים שלא לצלם אותם. "אמא שלי לא יודע שאני כאן", מסביר אחד מהם.

המורל שלהם גבוה. כשאנחנו נכנסים לבית הם מתחילים לשיר ש"לא חוזרים הביתה עד שמשלימים את המשימה". המורל שלהם גבוה, ופרידלר מסביר ש"ככה זה חיילים". אני תוהה כמה זמן הוא יצליח לשמור אותם עם כזאת מוטיבציה, והוא עונה, כצפוי, שכמה שצריך.

לכל החיילים כאן זאת המלחמה הראשונה. לחלקם הגדול זאת גם התנסות ראשונה באש. "בהיתקלות הראשונה יש קצת הלם, אבל אחר-כך מתאפסים", אומר המח"ט. קודם שנכנסו הם הספיקו להתאמן באינטנסיביות. עכשיו זה הזמן לספק קבלות. אל"מ פרידלר משוכנע שהתוצאה תגיע, ובגדול. אם צה"ל רק יקבל את הזמן שהוא צריך, הוא יספק את הסחורה. "זאת המלחמה הכי מוצדקת בעולם, ואסור לנו להפסיק אותה עד שננצח".

פרידלר, אב ל-6 ילדים, היה מפקד מחלקה בחומת מגן, בלבנון השנייה מפקד פלוגה, בצוק איתן מפקד גדוד, ועכשיו הוא מפקד על חטיבה. בשבוע שעבר שוחחתי עם אמא שלו, רותי. יש לה 12 ילדים, 7 מהם נמצאים עכשיו במילואים – כולם בתפקידים קרביים. "היא הלוחמת האמיתית בבית", הוא אומר.

שאלתי אותם אם מתגעגעים הביתה. כולם ענו שממוקדים במשימה. לחלקם ההתנתקות הזאת לא פשוטה. סא"ל פסטרנק השאיר בבית את אשתו, הילה, שעובדת כרופאה, עם ילד בן שנתיים ותינוקת בת 5 שבועות. "רוב חייה לא ראיתי אותה", הוא אומר. בפעם האחרונה שביקר בעזה, במבצע צוק איתן, הוא היה מפקד פלוגה בנח"ל, ונפצע. "קיבלתי כדור ברגל, נפצעתי בעיניים", הוא מספר.

הוא לא היחיד שהשאיר פעוטות בבית. למפקד הגדוד, סא"ל רן כנען, נולד בן רגע לפני הכניסה לעזה. הוא הספיק להיות בלידה, אבל את הברית כבר ליווה בטלפון מבצעי מתוך עזה. לילד הם קראו דור, או כמו שהוא אומר: "דור חדש, כי האור צריך לגבור על החושך. האויב האכזרי הזה צריך להימחק מהעולם. אנחנו פה בשביל לשחרר את החטופים, לנצח את החמאס ולהחזיר את הביטחון לתושבי מדינת ישראל".

סא"ל כנען זינק לעוטף בשבת הארורה ההיא. "הגעתי לכיסופים בסביבות 8 בבוקר", הוא מספר. "שחררנו חטופה, אזרחית צרפתיה, שהייתה ברכב, והרגנו לא מעט מחבלים". חיילים שלו נפגעו, והוא עצמו קיבל כדור בגב. אחרי כמה ימים בבית החולים הוא השתחרר – וחזר ללחימה. "לא היה ספק בכלל", הוא אומר.

מוטיבציית שיא של הלוחמים

הוא מספר שהמוטיבציה של הלוחמים בשיא. כולם רוצים להילחם. זה טבעו של הגיל והתפקיד, אבל זה גם טבעו של האירוע הזה: ההלם שהותירה מתקפת שמחת תורה הבהיר לכולם שחייבים להילחם ולנצח. לכן גם הוריד צה"ל את הכפפות. "נכנסנו חזקים מאוד", אומר המח"ט.

קדמה לכניסה הזאת מתקפה אינטנסיבית של חיל האוויר, ששרידיה נראים בכל מקום: בתים הרוסים, מכתשים של פצצות, שום סימן של כבישים. הכל מסביב חול, שבחלקו הפך לפודרה שמרחפת באוויר ונכנסת לנשמה. ועדיין, היא עדיפה על הבוץ שיהיה כאן בחורף. לכן, מנסה צה"ל להאיץ את הפעולה, גם מחשש שלחצים בינלאומיים יבקשו לעצור אותו, וגם כדי לנצל את מזג האוויר הנוח יחסית, אם כי ביום ששי בצהריים היה חם ולח, ובלילה כבר היה קריר.

הכוחות שוהים בבתים ובכלים הממוגנים, ויוצאים מהם לפעילות ולסריקות. הם אוכלים שימורים – טונה, תירס, שעועית - רחוק מהאוכל המפנק שהומטר עליהם מכל עבר בימי ההמתנה. ליד הקופסאות הריקות מתרוצץ גור חתולים, שניזון מהשיירים. "הוא כאן מרגע שהגענו. כנראה שהוא אף פעם לא אכל כל-כך טוב", צוחק אחד החיילים.

אנחנו מדלגים לבניין אחר. עוברים בדרך ליד המקלען שמחזיק עמדה שצופה למרחב, חוצים מה שהיה פעם כביש והיום הוא דרך עפר רווית מהמורות שבקצה שלה "דובי", דחפור די-9, שמחפש פיר של מנהרה שאמורה להיות כאן, ונכנסים לבניין נוסף.

ריצה מהירה במדרגות לקומה השנייה שהכניסה אליה חתומה בשמיכה עבה, ומבעד אליה מקבלים תצפית מצוינת. בלב החדר מונחת כורסה רחבת ידיים. אני שואל אם אפשר לשבת, ומקבל אישור, ואז מבקש להצטלם. הומאז' לתמונה המפורסמת ההיא של יחיא סינוואר, בסוף מבצע "שומר החומות".

סינוואר הצטלם אז על כורסה שהונחה בין ההריסות, כדי להתריס שהוא ניצח. עכשיו ישראל היא זאת שנחושה לנצח: אל"מ פרידלר תוקע בגג הבניין דגל ישראל שהביא איתו, ומבקש מהמפקדים להיות זהירים. "אנחנו רק בתחילת הדרך", הוא מבהיר.

ממבט מבפנים נראה שצה"ל יודע מה הוא עושה, או מה הוא רוצה לעשות. הדאגה לחיילים מובנת: הם מתמודדים עם אויב אמיתי, ועם איומים אמיתיים. אבל להם ולנו אין ברירה: מי שלא ינצח את החמאס היום, יקבל אותו על ספידים מחר.

נקמת הקלנועית

ויש כאן כמובן גם את העניין הערכי, ואת הנקמה. הקלנועית שזרוקה בחצר מסמלת אותה היטב. צה"ל פועל עכשיו כדי להכריע את חמאס ולשחרר את הרצועה משלטונו, אבל הוא גם פועל כדי לסגור חשבון ולהבטיח שזה לא יקרה שוב – לא בגזרה הזאת ולא בשום מקום אחר.

בדרך החוצה תוהה אל"מ ג' מה נסראללה יגיד בנאום. כולם מקווים שלא הרבה, כדי שחיזבאללה לא יסיט את צה"ל מהמאמץ בעזה. כמה דקות נסיעה מסתיימות בהגעה לגדר, ואחרי שאנחנו מורידים את הקסדה והאפוד מבקש אל"מ פרידלר שנשמור על עצמנו. "תשמרו אתם על עצמכם, ועלינו", אני משיב, והוא עונה: "זה בדיוק מה שאנחנו עושים. תגיד בבית שננצח".