השעון נעצר, אבל הזמן רץ: ה"ביחד" הישראלי הוא זה שגורם לכולנו להצליח להמשיך הלאה

השעון נעצר, והזמן ממשיך לרוץ.ביום שבת ההואהתעוררתי בשעה 9:00 בבוקר, עין אחת פקוחה ומפנה את מבטה לטלפון. יותר הודעות מהרגיל. מה הלו"ז? קרה משהו?

פתחתי את הטלפון הנייד שלי, קראתי כותרות והבנתי שזה לא עומד להיות עוד שבת בבוקר. שאלתי את אשתי את השאלה הרגילה: "ראית?". "כן, לא הבנתי", ענתה לי. "לא הבנתי", אולי צירוף המילים שמתאר את המציאות הישראלית בצורה הטובה ביותר מאז אותו בוקר. לא הבנתי איך דבר כזה יכול לקרות. לא הבנתי איך התמונות והסרטונים שהופצו בימים שאחרי הטבח בעוטף עזה הם מציאות, ולא איזה סרט בלהות. לא הבנתי.

"אני נוסע לטייסת", אמרתי לה. "עד כדי כך?", שאלה. "כן", אמרתי לה. נתתי לה נשיקה והלכתי להתארגן. ארזתי תיק קטן, עליתי על סרבל ונסעתי לטייסת. מאז – אני נלחם.

הזמן בטייסת רץ. היום מתחבר ללילה. אני לא זוכר כבר כמה גיחות עשיתי וכמה תקיפות ביצעתי. הזמן טס, והנה עובר לו עוד יום ללחימה. הזמן רץ, אז למה אני מרגיש שהשעון נעצר?

המתים עדיין מתים, החטופים עדיין חטופים. הזמן רץ, אבל כולנו תקועים ב-7 באוקטובר. אין רגע לנוח, חייבים להמשיך להילחם. הזמן הרי רץ, אבל אחרי 10 ימים, למה זה מרגיש כאילו אנחנו עדיין תקועים באותו שבת בבוקר?

הזמן רץ, אבל השעון של מדינת ישראל נעצר. 7 באוקטובר 2023, 6:30.

הזמן רץ, אבל אם עוצרים ומסתכלים לכל אחד בעיניים, רואים שהשעון נעצר. רואים תמונות שלא ייצאו מהראש יותר בחיים. שמות שמעכשיו נאמרים רק עם סיומת ז"ל. רגשות שאין דרך לתאר אותן במילים, כי לך תסביר שאתה שונא וכועס ובוכה ובחרדה ועצבני וסחוט מעייפות, אבל גם שמח על מי שעדיין כאן ומי ששרד. השעון עצר, אבל הזמן רץ.

עוד כמה שעות אני חוזר להילחם למען כל מי שנפל, להגן על מי ששרד ולהחזיר את מי שנלקח. אני לא לבד. יש עם שלם שהתגייס להילחם על המדינה הזו, בלי קשר לדת או גזע.

בין השנאה והאלימות, כל אחד מצא בעצמו את הדבר הזה שמגדיר אותנו, אתכולנו, כעם. זה לא האלוהים שאנחנו מאמינים בו או המצוות שאנחנו מקיימים, אלא מה שגורם לנו להמשיך לרוץ גם כאשר השעון נעצר. תחושה של "ביחד", גם כשאתה לבד. השייכות הזו למשהו שאי אפשר להסביר אותו במילים.

אנחנו עם ישראל, ועם ישראל חי.