יש למתוח קו אדום, כדי להגן על צה"ל

הגיבוי המשותף שהעניקו אתמול ראש הממשלה ושר הביטחון לצמרת צה"ל אינו נטול חשיבות. בעידן שבו חבטות בלובשי המדים הפכו לספורט לאומי, גם לאמירה פומבית יש משקל, ולו בתחושתם האישית של מי שנושאים על גבם את נטל הביטחון של מדינת ישראל.

לגיבוי הזה יש חשיבות כפולה נוספת, ולו למראית עין. הראשונה, בכך שראש הממשלה יוצא לא רק נגד חברי מפלגתו והקואליציה שלו, אלא גם נגד בנו, ששיתף שלשום (ומחק) ציוץ נמוך במיוחד נגד הרמטכ"ל. והשנייה, בכך שנתניהו וגלנט מבקשים להציג חזית אחידה ומשותפת, לאחר שנטען כי הקרע ביניהם בסוגיה הזאת הוא עמוק ובלתי ניתן לאיחוי.

ועדיין, ראוי להעלות לא מעט הסתייגויות ממה שמתנהל כאן בימים (ובשבועות ובחודשים) האחרונים. לא רק העובדה שנדרשה לנתניהו יממה עד שאמר את המובן מאליו, אלא גם מדוע הוא (וגלנט) דבקים בגיבוי ונשמרים מהגינוי.

להתחיל בבית

יש רגעים שבהם נדרש ממנהיגים לגלות מנהיגות: לדפוק על השולחן, לצעוק, לאיים. אתמול היה רגע כזה, לאחר שדודי אמסלם הידרדר לעוד תחתית מילולית, כשאמר שיש בצה"ל מורדים וקרא לטפל בהם "כמו שצריך לטפל במורדים".

אמסלם אינו הראשון, ואפשר להעריך בוודאות שגם לא האחרון. הארכיונים מלאים באמירות בגנות הרמטכ"ל, ראש השב"כ ואלופים. בבורותם הם לא מבינים שדבריהם משיגים תוצאה הפוכה לכוונתם: לא רק שהם אינם מרתיעים איש - הם מדרבנים את המוחים ומגדילים אקספוננציאלית את מספרם של אלה שמחליטים להפסיק להתנדב למילואים.

אם נתניהו רוצה לעצור את הסחף בצה"ל, כדאי לו להתחיל בבית: להשתיק אחת ולתמיד את בנו, ולהגדיר גבולות ברורים לנבחרי הציבור. גם לסוגי הספורט האלימים ביותר יש כללים וחוקים, שעל המתמודדים להקפיד עליהם. הפוליטיקה הישראלית אמנם המציאה קטגוריה משל עצמה, אבל גם לכפיות הטובה יש גבול. מאחר שלובשי המדים נשמרים בדבריהם, על נתניהו וגלנט לשמש להם פה. גלנט עשה זאת אתמול כשקרא למבקרים לתקוף אותו, וכעת מצופה מנתניהו למתוח קו שמי שיחצה אותו יוקע וייענש ציבורית.

זן הפוך לפוליטיקאים

ספק אם נתניהו יעשה זאת. בכל שנותיו כראש ממשלה הוא ראה ברמטכ"לים איום פוליטי, ופעל לגמדם. אמנון ליפקין־שחק, גבי אשכנזי, בני גנץ, גדי איזנקוט, אביב כוכבי וכעת הרצי הלוי - כל אחד מהם סבל מנחת זרועם ולשונם של שליחי נתניהו הישירים והעקיפים. כולם בנפרד וביחד היו כושלים, פחדנים, שמאלנים, הגרועים מסוגם וכאלה שחובה להחליפם, למרות שנתניהו מינה את רובם. השמות אמנם התחלפו, אבל המטרה היתה זהה: הרתעה וריסון.

למרבה המזל, הרמטכ"לים בישראל הם זן הפוך לפוליטיקאים. מחנכים אותם לראש גדול, ולאחריות לביטחון המדינה ואזרחיה. הם ילכו תמיד בקו ישר, ולא ימצמצו. לא מול אויב, ולא כשראש הממשלה צועק עליהם בליל שבת, ודורש מהם להכחיש הודעה רשמית, כלומר לשקר לציבור. נתניהו טעה כשעשה זאת, ויטעה אם יחשוב שיצליח לייצר צבא אחר, נאמן יותר לשלטון. ידידו הישן־חדש ארדואן הדיח את כל צמרת צבאו בניסיון לעשות זאת, אבל ישראל אינה טורקיה (עדיין), וספק רב אם הרמטכ"ל והאלופים יתנדבו לשים את ראשם מתחת לגיליוטינה. ממילא הזזתם לא תשנה במאום את המציאות שמחוללים החקיקה המשפטית וחוק הגיוס, שהם אבן הראשה שהחלה את מפולת הדומינו שאנחנו חוזים בה כעת.

כתמיד, הפתרון מצוי ביסודות, שנתניהו מכיר אותם היטב. בדיוק כמו בניווטים, מרגע שהתברברת עליך לחזור לנקודה האחרונה שמוכרת לך. בצד המילולי זה אומר להפסיק לחבוט במערכת הביטחון, ולאפשר לה לעבוד בשקט, למען הביטחון. בצד המעשי זה אומר להרגיע, להידבר ולהגיע להסכמות, שיחזירו סוף־סוף לישראל קצת שפיות שמגיעה לה, בטרם תידרדר למחוזות מסוכנים עוד יותר.