לעצור את הצונאמי: הביטחון קודם לכל

תומכי החקיקה המשפטית טוענים בימים האחרונים שרק טייסים בודדים יסרבו בפועל להתייצב למילואים. את הדיבורים על מאות טייסים ויותר שעתידים לסרב, הם פוטרים כ"המצאות של התקשורת".

זאת טענה מוזרה, בלשון המעטה. אם היא נכונה, על מה הדרמה? תתכבד הממשלה ותעביר את החקיקה, ונתקדם הלאה. ממילא אין סכנה לחיל האוויר ואין סכנה לביטחון. כל מי שטס באוויר יטוס גם בעתיד, בדמוקרטיה ובכל סוג אחר של משטר שיהיה כאן.

למרבה המזל או הצער (תלוי בעיני המתבונן), המצב שונה. רשימת הטייסים שעלולים לפרוש משירות מילואים אם החקיקה תעבור היא ארוכה. בסיבוב הקודם, שנגנז עם פיטורי שר הביטחון יואב גלנט, הכינו עצמם כ־1,300 איש להשעות את התנדבותם. לא כולם טייסים, אבל חיל האוויר לא מתקיים על טייסיו בלבד: יש לו גם שולטים ומתכננים, אנשי מבצעים ומודיעין, מדריכים ועוד. חלקם בעלי ניסיון וידע ייחודי, ולכולם חלק פעיל בהפיכתו של החיל לנשק חד ועוצמתי.

חיל האוויר - היתרון האיכותי

מיותר להכביר שוב מילים על מרכזיותו של החיל לביטחון ישראל. הוא הזרוע הארוכה והקצרה, ובעיקר המיידית, היתרון האיכותי, הפתרון שמאפשר להרתיע ולתקוף מבלי לכבוש ולסכן חיי אדם. אם היקף משימותיו של החיל היה נחשף - לסתות היו נשמטות, לא רק מהאינטנסיביות והמגוון והעומק והתעוזה, אלא מהדומיננטיות על פני כל מערך או חיל אחר (למעט המודיעין, שהוא שותף מלא לכל הקסם הזה).

לכן, מפליא היה לקרוא בסוף השבוע אצל עמית סגל את דבריו של רה"מ בנימין נתניהו, שטען כי ממשלת ישראל חשובה יותר מכמה טייסות. נשים לרגע בצד את העובדה שחלק ניכר משרי הממשלה הם מותג שלילי ונזק מצטבר בהשוואה למותג האיכות של חיל האוויר, שמשביח את ערכה של המדינה; נשים בצד גם את העובדה המדאיגה שבמשפט הזה, כפי שנוסח, נתניהו שם את עצמו ואת ממשלתו לפני ביטחון המדינה ואזרחיה.

כן ראוי להתייחס למציאות, שאמורה להיות מוכרת למי שמכהן כאן כאחראי העליון לביטחון זה כ־14 שנה כמעט ברציפות - חיל האוויר חסר מטוסים וחסר טייסות. זהו סוד ידוע, שכל מפקדי החיל מתריעים מפניו כבר כמה עשורים.

מדובר בפער מדאיג, בוודאי נוכח ההיקף, אופי המשימות והסכנה למערכה רב־זירתית (כולל אפשרות לפעולה באיראן). ואם זה המצב, על מה בדיוק מוכן נתניהו לוותר? על היתרון האיכותי של טייסות ה־F35 החמקן? על העליונות האווירית של ה־F15? על התקיפות של ה־F16? על טייסות הכטב"מ התוקפות והאוספות? על טייסות המסוקים, התובלה והתדלוק האווירי? על מיקס של כמה טייסות מסוגים שונים?

זהו הלך מחשבה מסוכן, משום שהוא מעיד על כך שנתניהו מוכן ללכת עד הסוף, בכל מחיר - גם במחיר הביטחון. במארס הוא עצר את החקיקה, עקב הזעם שפרץ לאחר שגלנט פוטר כי התריע שהמשכה יוביל לפגיעה בביטחון. כעת דומה שחזרנו לנקודת ההתחלה: אמנם בלי כל החבילה החקיקתית, ובינתיים רק עם עילת הסבירות, אבל שום דבר במעשים או בדיבורים של חברי הממשלה והקואליציה לא מרמז שזה עתיד להיגמר בכך.

מכאן שהצונאמי בדרך. מבחינת מי שעתידים לפרוש, החוזה בינם לבין המדינה הופר: הם התחייבו לשרת במדינה יהודית ודמוקרטית ולסכן למענה את חייהם, ומרגע שהדמוקרטיה בסכנה - הם לא מחויבים יותר. אפשר להתווכח עם הטיעון, וגם לתהות אם עדיף לא לחיות בכלל מאשר לחיות ב"דמוקרטיה־מינוס". אבל מי שחושב שהמתקפה המשולבת עליהם או איומי ההדחה והענישה יעזרו - לא חי את האירוע. מדובר בנקודת שבר שלא היתה כמותה בתולדות המדינה.

קשיחות כדי למנוע לסרבנות

צה"ל צופה בכל אלה בדאגה עצומה. אחריותו היא לביטחון ולכשירות, שני עניינים שעלולים לעמוד בסכנה מיידית. נתניהו טוען כי על צמרת הצבא להיות תקיפה וקשוחה יותר כדי למנוע סרבנות. ספק אם במצב הדברים הנתון ביכולתם לעשות זאת, בוודאי כשנתניהו עצמו נמנע מהידברות ומסיר מעליו כל אחריות. עובדה: שבעה חודשים ויותר לתוך החקיקה, והוא טרם כינס דיון קבינט אחד כדי לבחון את השלכות החקיקה על הכשירות והביטחון.

עוד לא מאוחר לעשות את זה. להקשיב, לחפש פתרונות. הטיעון שמופנה כלפי הטייסים, שביטחון ישראל קודם לכל, תקף גם לגבי הממשלה. ואם נתניהו מציב אותה בראש - תתכבד הממשלה, אם כן, ותדאג לביטחון תחילה, בטרם ניפגע.