אב ובנו בן 12 יצאו לערב אבות ובנים לרגל סיום בית ספר יסודי. בדרכם חזרה הביתה, על ציר 60 צפונית לצומת אסף, כעשרה מחבלים ערבים מדיר דיבואן ארבו להם על כביש מהיר עם בלוקים בידיהם ובקבוקי תבערה, בניסיון להכותם נפש.
תודה לאל, ולמיגון, שהתנפץ לרסיסים קטנים והתפזר בכל הרכב, אישי ובני חזרו הביתה בשלום. בריאים בגופם ואיתנים ברוחם. כך גם שכנינו שהיו איתם.
בבוקר למחרת צריכים להתמודד עם ניזקי ה"טרור השקט" זה שלא מקבל כותרות.
להזמין גרר, כי לא רק השמשמות והפח ניזוקו, גם הראדיאטור נסדק. להגיש תלונה במשטרה, וללכת לפחח, זגג, ולמוסך. ואז לתוך הכאב ראש הזה, נכנס הפוסט שהעלתה נעמה טובלסקי, שכנתי לרחוב בעפרה.
מאז יום שלישי הם בבית חולים לא זזים ממיטתו של ערן, בנם בן ה-20 שנפצע קשה בפיגוע בעלי. כדור המרצחים שבר את הצלעות וגרם נזקים קשים לאיברים הפנימיים פציעה מורכבת וקשה.
"לא נורמאלי מה שקורה כאן"
ביום חמישי בערב, אוהד, אחיו התאום של ערן, ומיכל האחות הצעירה, יצאו מבית החולים שערי צדק כדי לנוח כמה שעות בבית בעפרה. גם הם חטפו באותו האמבוש שטמן אספסוף ערבי ליהודים שרק רוצים לחזור הביתה.
"זה לא נורמלי מה שקורה כאן," אומרת לי נעמה בדמעות בשיחת טלפון כשהיא ליד בנה הפצוע. "זה לא נורמלי".
היא מספרת על החיים שנעצרו ברגע, על החום והעטיפה התומכת שהם מקבלים בבית החולים. "גם מאנשי צוות הערבי המדהים שיש כאן, רופאים ואחיות שגם הם שותפים לאותה תחושה שאי אפשר להמשיך כך".
עכשיו לתוך הבלאגן של המלחמה על החיים של ערן, והתחושה של שברירות החייים, נכנס ה"טרור השקט" ופגע שוב במשפחת טובלסקי באותו שבוע.
"איבדנו שליטה"
"אני משתדל להיות לא מהאנשים שמדברים, משתדל להיות מהאנשים שעושים, אבל מידי פעם צריך לדבר כי זה בלתי נמנע," כתב שאולי, בנה הבכור של נעמה ואבי. "אני קצין קרבי בצבא, עושה שירות באיו"ש, נמצא בכל האירועים ובכל המקומות. כל פעם שאני קופץ לפיגוע אני עובד על אוטומט, משתדל להתעסק בלתפוס את המחבל ולא מספיק מבין שבמקביל למרדף יש משפחות שהשתנו להם החיים".
"עד השבוע - אחי הקטן נפגע קשה בפיגוע בעלי, פתאום אני בצד של המשפחה. אנחנו יושבים לידו מודים על הנס שהוא איתנו, הוא מוגדר יציב אבל עדיין קשה, מקווים ומתפללים שימשיך ויתחזק ויצא מזה בשלום. והנה אחרי שחשבנו שזהו, אנחנו קיבלנו את מנת הנאחס מהמצב במדינה, אח שלי (תאום של מי שנפצע) ואחותי הקטנה נסעו עכשיו הביתה מבית החולים ורגמו להם את הרכב באבנים על כביש 60".
"אני מבקש סליחה בתור קצין בצבא, אני הייתי אמור לקבל את הכדור של אחי הקטן, ואני אמור לקבל על הג'יפ הצבאי שלי את האבנים שאחים שלי הקטנים קיבלו. אבל איבדנו שליטה. כואב, מפחיד, עצוב, מכעיס. תשמרו על עצמכם. בשורות טובות".
דיר דיבואן נחשב לכפר יחסית שקט. בקרנו בו פעם והתארחנו בביתו של מנסור מנסור, מוכתר הכפר לשעבר. אריאל אישי שלח לו צילומים של הרכב המנופץ וקריאה למנוע מצעירי הכפר להתפרע. הוא כתב לו שהוא מצטער ומקווה שהאלימות תיפסק.
האלימות מתרחבת
אבל האלימות לא תיפסק עד שלא נפסיק אותה. העובדה שמכפר שקט יצאו פורעים מלמדת שהאלימות רק מתרחבת. גם מאות הצעירים היהודים שהתפרעו אחרי ההלוויות לא תורמים להרגעת הביטחון. התחושה היא של התפוררות ואנרכיה.
כוחות הביטחון עושים לילות ועוד לילות להגן על חיינו. אבל הם עובדים בפינצטה מול קיני הטרור. שאולי, אתה לא צריך להתנצל כקצין בצה"ל, בטח לא לבקש סליחה. אתה וחברך הם הגיבורים שלנו. מי שצריך להתנצל זה הדרג המדיני, שאיפשר למצב להדרדר. בלי נחישות של הדרג המדיני להובלת חומת מגן שנייה, השקט לא יחזור למדינת ישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו