הטרור בירושלים הוא בעיה מורכבת - וההצהרות הריקות של בן גביר לא יפתרו אותה

הבטן מתהפכת אחרי עוד פיגוע קטלני. שוב ירושלים, שוב ערב שבת, שוב אזרחים חסרי ישע, שוב מחבל שטוף שנאה תושב מזרח העיר שמצא לו מטרה פחדנית וקלה.

השילוב של כל אלה מלמד על המורכבות בסיכול הטרור. כאשר מדובר בחוליה מאורגנת וממומנת, קל יחסית לשב"כ לאתר אותה ולפעול כנגדה. יש בה הרבה חברים שמתקשרים ביניהם, יש מי שמגייס אנשים ורוכש אמל"ח, מי שמעביר ומקבל כספים, מי שאחראי ללוגיסטיקה ולרכבים. כל אלה מייצרים מודיעין, שמאפשר סיכול. דוגמא טובה לכך ניתנה השבוע ביריחו, עם חולית חמאס שסוכלה בעיר לאחר שביצעה פיגועי ירי בגזרה.

מחבל בודד הוא אתגר מסוג אחר לגמרי. אם הוא לא משאיר אחריו מודיעין כלשהו (בדמות צוואה, שיחה עם מישהו או שיטוט באתרים של ארגוני טרור או אסלאם קיצוני) קשה עד בלתי אפשרי לאתר ולסכל אותו. לעתים ההחלטה של המחבל הזה מתקבלת בו-במקום: הוא רואה משהו או מישהו שמצית בו משהו, ומחליט לדרוס או לדקור. בשנים האחרונות היו דוגמאות כאלה למכביר, כשהמניעים לפיגוע היו משלל סוגים – מקנאות דתית ועד בעיות ומצוקות אישיות.

לא ברור עדיין מה הניע את המחבל שביצע היום את פיגוע הדריסה בירושלים. זה יתברר מן הסתם בחקירה, שכבר החלה, אבל זה פחות חשוב. מה שחשוב הוא הלקחים המיידיים שעולים מהפיגוע הזה, ויש לא מעט כאלה – שחלקם מחייבים מענה מיידי.

הלקח הראשון הוא בעיית מזרח ירושלים. כמו הפיגועים שבוצעו בבירה לפני שבועיים, גם הפיגוע היום בוצע בידי פלשתיני תושב מזרח העיר. דין הפלשתינים המזרח ירושלמים אינו זהה לדין הפלשתינים תושבי הגדה: בשונה מאחיהם ביו"ש, הם נהנים מתעודת זהות כחולה ומחופש תנועה מלא בתחומי הקו הירוק. זה המחיר שישראל משלמת על העיר שחוברה לה יחדיו לנצח נצחים – קלישאה חבוטה שבימים של פיגועים נדמית כדבר הכי רחוק מהמציאות.

השר איתמר בן-גביר, שהגיע למקום הפיגוע, הודיע כי המשטרה תציב מחסומים בכניסה לכפר עיסאוויה, שממנו יצא המחבל, והוסיף שהוא רצה להטיל על הכפר סגר אבל הדבר מורכב מבחינה משפטית. דבריו של השר טובים אולי ליחסי ציבור, אבל יעילותם הביטחונית מוטלת בספק. ענישה קולקטיבית מעולם לא סייעה למאבק בטרור, נהפוך הוא; כל מחקרי הטרור מלמדים שהיא עשתה את הפעולה ההפוכה: צירפה עוד אנשים למעגל הטרור. ממילא, כאמור, לא ברור אם הדבר אפשרי משפטית, משום שמדובר בתושבים ישראלים שנהנים משלל זכויות – ובראשן חופש התנועה והעיסוק.

ובכל זאת, מזרח ירושלים מחייבת מענה שונה, בין היתר על רקע צבר הפיגועים האחרון ופוטנציאל הנזק. מתבקש בה תגבור של מודיעין שב"כ ושל הנוכחות המשטרתית, אבל גם מענה אזרחי-כלכלי-תשתיתי ארוך טווח, שיאפשר לצעירים לבחור במסלול חיים שונה שירחיק אותם מדרך הטרור.

הלקח השני קשור ברשתות החברתיות. בשנה האחרונה (ואף לפניה) הן הפכו למנוע העיקרי שדרכו מועברת ומובערת השנאה לישראל. ארגוני הטרור מרבים להשתמש בהן כדי להתסיס את השטח, למרות שספק אם יש להם במה להתגאות: החמאס והארגונים האחרים משקיעים מאמצים ומשאבים אדירים בעידוד טרור, ונהנים מתוצאה אפסית (הודות לעבודה הטובה של השב"כ). מי שמאתגרים את ישראל הם אחרים, בעיקר בודדים, שלארגוני הטרור הממוסדים אין דבר וחצי דבר איתם, מה שלא מונע מהארגונים לנסות ולגנוב מהם את הקרדיט והתהילה.

לא סביר שאומת הסטארט-אפ לא מצליחה לתת מענה, או לפחות פייט נורמלי, בזירה הזאת של הרשתות החברתיות. לא סביר שעד היום איש לא הגיש תביעות של מיליארדים נגד טיק-טוק, פייסבוק, טלגרם ודומיהם בגין מתן אכסניה לתכנים כאלה. הגיע הזמן שמישהו יעשה זאת, ועל הדרך יעשה לאנושות טובה גדולה בניקוי קצת מהרפש והאלימות ברשתות.

הלקח השלישי קשור בפעילות הביטחונית. לאחר הפיגוע הקודם בירושלים, לפני שבועיים, בוצע תגבור כוחות מסיבי בבירה וגם ביו"ש, כדי להרגיע את השטח ולמנוע הסלמה ולסכל מאמצים לפיגועי השראה (חקיינות). הפיגוע הנוכחי מתבצע למרות התגבור הזה, אבל הוא לא מלמד על כישלון, נהפוך הוא: בתקופה הזאת סוכלו עשרות פיגועים אחרים, והמציאות בשטח מלמדת שמתחייב לשמר את התגבור גם בתקופה הקרובה, בוודאי כאשר בחודש הבא יתחיל החודש הנפיץ של הרמדאן (ובהמשכו גם פסח).

הלקח הרביעי קשור בפוליטיקה הפנים-ישראלית. מתברר שלזהות הממשלה והחברים בה יש קשר קלוש, אם בכלל, לפתרון בעיית הטרור. מי שידע להיות יועץ גדול מהאופוזיציה, מגלה עכשיו – בשבתו בקואליציה – שהמציאות סבוכה יותר מהקלישאות והסיסמאות. יתרה מזאת: מחבלים לא צריכים תירוצים כדי לעשות פיגועים, אבל השסע הפנימי הוא בשורה טובה מאוד לשונאי ישראל.

מלחמה בטרור מחייבת מקצועיות ונחישות ואורך נשימה. את כל אלה יש לכוחות הביטחון הישראלים, ובשפע, בהיותם אלופי העולם בתחום. כדאי לדרג המדיני לתת להם לעבוד, ולא לנסות לחבל בדרכם בכל מיני תרגילי מנהיגות מגוחכים. ישראל יכלה לטרור במשך יותר ממאה שנים, והיא תוכל לו גם בעתיד – ובהצלחה.