המפתח לבלימה: הגברת הכוחות בשטח ומאמץ מדיני

ההחלטה שהתקבלה במהלך השבת על תגבור כוחות ביו"ש ובירושלים היתה מתבקשת: הזירה הפלשתינית נמצאת על סף פיצוץ. נדרש כעת שילוב של הפעלת כוח מושכלת, איפוק ומהלכים מדיניים, וכמובן - גם מזל, כדי לבלום את ההסלמה.

האתגר הזה מונח כעת לפתחה של ממשלת נתניהו. חודש לאחר שהוקמה, היא מתמודדת עם אתגר ביטחוני מורכב ונפיץ מבעבר. החשש המיידי הוא מגל פיגועי בודדים, שיבקשו לחקות את הצלחת המחבלים שביצעו בסופ"ש את הפיגועים בירושלים, ואליהם מתווסף האיום התמידי של פיגועים שמונחים בידי ארגוני הטרור.

ביחד עם שטיפת המוח ברשתות החברתיות (שהשפיעה בוודאי על שני המחבלים האחרונים) ורפיסותם של מנגנוני הביטחון הפלשתיניים, בעיקר בצפון השומרון, נדרש כעת מאמץ ביטחוני־מדיני סבוך שמחייב יד יציבה על הגה ההנהגה. נתניהו עבר כבר כמה סבבים דומים בעבר, ונזהר תמיד לא לנקוט צעדים דרסטיים ונחפזים. גם הצמרת הביטחונית שקולה, אף ששתיים משלוש הצלעות שלה - שר הביטחון גלנט והרמטכ"ל הלוי, לצד ראש השב"כ בר - חדשים בתפקידם.

דברים שרואים משם

לצידם מכהנת כיום בקבינט שורה של שרים עם רקורד של התבטאויות קיצוניות, שעשויים לדרוש כעת מהלכים נרחבים בדרישה להשבת הביטחון. בראשם, כמובן, השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, שמצא את עצמו בליל שבת, לראשונה, לא בצד שמאשים אחרים ברפיסות שעלתה בחיי אדם, אלא כמי שנושא באחריות לתוצאות הקשות ונדרש לעמוד מאחורי הבטחותיו.

סביר שבן גביר, כמו עמיתיו החדשים לקבינט, מבין כעת את מגבלות הכוח. גם כשההרתעה חזקה (והיא חזקה) והמודיעין טוב (והוא טוב), תמיד יהיו לקונות ומחבלים שיחמקו מתחת לרדאר. זה התסכול הקבוע של המלחמה בטרור, שבו 99 אחוזי הצלחה בסיכול פיגועים לעולם לא יפצו על תחושת הכאב וההחמצה שבחוסר היכולת לבלום את הפיגוע שהצליח.

גם הקריאות שנשמעו במהלך הסופ"ש לצאת למבצע נרחב ביו"ש מנותקות מהמציאות בשטח. ישראל פועלת בחופשיות ביו"ש, וגם לא מתנזרת מהפעלת כוח. 150 הרוגים ב-2022, ועוד כ־30 מאז תחילת 2023 (כולל תשעה בפעילות הימ"מ בג'נין ביום חמישי האחרון), הם עדות יומיומית למציאות שבה ישראל מואשמת על ידי הפלשתינים וגורמים בינלאומיים שונים בהפעלת עודף כוח, שמוביל להסלמה.

בירושלים, שבה בוצעו שני הפיגועים בסופ"ש, המציאות סבוכה אף יותר. מאות אלפי הפלשתינים שמתגוררים בעיר מחזיקים בתעודת זהות ישראלית, שמקנה להם חופש תנועה מלא. פעילות כוחות הביטחון נגדם מוגבלת, ויש לה השלכות נרחבות על הכלכלה, התעסוקה והתיירות בעיר (וכמובן - על המיתוס של העיר שחוברה לה יחדיו). כמו ביו"ש, המאמץ הביטחוני בה צריך להיות מוכוון מודיעין, בצירוף הצפה של האזור בכוחות - גם כדי שמחבלים יתנפצו על חיילים או על שוטרים, ולא על אזרחים, וגם כדי שיהיה כוח תגובה זמין ומיומן בכל גזרה.

הצליח ב-2015

מאמץ מבצעי-מודיעיני כזה הוביל בהדרגה לבלימת גל פיגועי הבודדים ב-2015/16. נלווה אליו אז גם מאמץ מדיני, שנדרש גם כעת. אפשר להניח שמזכיר המדינה האמריקני בלינקן, שיגיע מחר לארץ, יבקש לוודא שישראל לא משתגעת, אך ישראל צריכה להסתייע בו כדי לסכל את השעיית התיאום הביטחוני שעליה הכריז אבו מאזן ביום חמישי.

לתיאום הביטחוני עם הפלשתינים יש חשיבות לא רק במניעת חיכוך בין ישראלים לפלשתינים: עצם הקשר הביטחוני בין הצדדים הוא גורם ריסון קבוע מפני הסלמה. גם לירדן ולמצרים יש משקל רב במאמץ למנוע הסלמה כעת. רבת עמון נדרשת לפעול מול הרשות הפלשתינית ביו"ש, וקהיר מול חמאס בעזה.

תיאום איזורי

פגישתו של נתניהו בשבוע שעבר עם המלך עבדאללה, אחרי כמה שנים של נתק ביניהם, היא פתח לתיאום פרודוקטיבי שיהיה קריטי גם בסוגיה הנפיצה של הר הבית, ערב חודש הרמדאן הקרוב. מצרים תידרש לרסן את חמאס, שאמנם בולם הסלמה מעזה (וגם הקפיד ביום חמישי שהג'יהאד האסלאמי יגיב בצמצום על הרג אנשיו בג'נין), אך פועל כל העת להבערת הגדה, כולל במימון פיגועים ובהכוונתם.

שילוב של כלל המאמצים האלה לאורך זמן יאפשר לישראל לבלום את הגל הנוכחי מבלי להסתכן בהתפרצות רבתי. מהלכים אחרים, שייתפסו כאגרסיביים מדי, לא רק עלולים שלא להניב את התוצאה הרצויה, אלא גם להוביל לתרחיש שממנו מזהירים בשב"כ ובאמ"ן בשנים האחרונות, של עימות נרחב בזירה הפלשתינית.