צרורות ירי וזיקוקים: הפיגוע בליל שבת חשף שגרה מחרידה
כמה שעות לאחר הטבח, ובבית הכנסת "עטרת אברהם" כאילו אין כל סימן לזוועה • את אי התנועה הרחב שבמרכז הכביש, חוסמות גדרות שמגינות כעת צוותי התקשורת • כל פוליטיקאי שמגיע לזירה מדליק מחדש את הנוער, שמחפש פורקן לכאב ולזעם • לצעירים יש עוד תקוות, המבוגרים כבר התפכחו • איש לא משלה את עצמו ש"אטימת בתי המחבלים" תמנע את הפיגוע הבא • אוזלת היד הישראלית מורגשת בשכונה הירושלמית יום יום, שעה שעה
,עודכן
0השמעה
"שמעתי את היריות ומיד הרצתי את כל הילדים לאמבטיה. הבן צרח במשך שעה. גם אני רעדתי מרוב פחד", כך מספר לי יעקב, אברך כבן 30 עלרגעי הזוועה בליל שבת.כאדם דתי עשה מעשה חריג ובעיצומה של השבת התקשר למשטרה, "ויש פה תחנה ליד, אבל לקח להם רבע שעה להגיע. איני יודע כמה זמן זה נמשך. חיכינו בחדר האמבטיה עד שהיריות והצרחות נגמרו".
יעקב משוחח איתי בבית הכנסת "עטרת אברהם" שבכניסה אליו, התרחש הפיגוע. שקט בבית הכנסת. אין בו כל סימן לזוועה שהייתה פה 20 שעות קודם לכן.כמוהו זקני השכונה מתצפתים מרחוק על אי התנועה הרחב שבמרכז הכביש. בקרוב תעבור עליו הרכבת הקלה של ירושלים. הגדרות שנועדו למנוע כניסה למתחם העבודות, מגינות כעת על צוותי התקשורת שבאו לסקר את הטבח.
"דם ילדינו אינו הפקר"
הזירה עצמה מוכרת לי היטב. ב"שדרות נווה יעקב" עברתי עשרות פעמים עם ילדיי בדרך לספריה השכונתית.עכשיו ממלאות אותה השאגות "מוות לערבים" ו"מוות למחבלים", "עם ישראל חי", ו"עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה".מישהו מביא רמקול וקורא להרוס את בתי המחבלים. כל פוליטיקאי שמגיע מדליק מחדש את הנוער, שרץ הלוך וחזור לאורך הזירה, מחפש פורקן לכאב ולזעם הבלתי נמנעים.
"דם ילדינו אינו הפקר" תלה מישהו שלט. קול נַפָּץ שזרק מישהו מרעיד לפתע את המקום. גם קריאות נגד איתמר בן גביר, מי שיצר את הציפיות הגבוהות ביותר לחסל את הטרור נשמעות. לצעירים עוד יש תקוות. המבוגרים מפוכחים יותר באשר ליכולתן של ממשלות לפתור את הבעיה. חלקם מכירים את ההיסטוריה של נווה יעקב, שקרויה על שם המושבה שהוקמה לא רחוק מכאן לפני 99 שנים והוחרבה על ידי הכנופיות הפלשתינית והלגיון הירדני במלחמת העצמאות. המקומיים זוכרים את ההתקפות שפגעו בתושבי השכונה הצפון ירושלמית באינתיפאדה השנייה.
באין ציונות חוזרים לגלותיות
לא צריך להרחיק לעבר. נווה יעקב מוקפת בשכונות ערביות-ירושלמיות, המתפקעות מנשק בלתי חוקי.צרורות ירי ושיגור זיקוקים נשמעים פה כדבר שבשגרה. לכן רובם כלל לא התרגשו מקולות הנפץ שנשמעו עם תחילת ההתקפה. אוזלת היד הישראלית מוחשית פה יום יום, שעה שעה. איש פה לא משלה את עצמו ש"אטימת בתי מחבלים", כפי שהציע נתניהו עם תחילת ישיבת הקבינט תמנע את הפיגוע הבא. הרי כל מחבל שיוצא לדרכו מוכן למות. אז כמה סנטימטרים של בטון ירתיעו אותו?
יעקב תולה את יהבו בשוכן המרומים. "הוא החליט מי ילך ומי יישאר. זה לא תלוי בנו", הוא אומר בגישה חרדית טיפוסית. באין ציונות חוזרים לגלותיות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו