קשה להתמודד עם דימויים. הם נוטים להתקבע בתודעת הציבור, גם כשהעובדות רחוקות מהם. כאלה הם שני הדימויים שעימם מתמודדת לאחרונה הנהגת צה"ל: הראשון קובע שכבר מזמן לא מדובר בצבא העם. בהבלטת שיעור המתגייסים ביחס לכלל האוכלוסייה, מתארים את צה"ל כלא יותר מצבא חצי העם. לפי הדימוי השני, נוצרו בצה"ל שני צבאות: "צבא הכיבוש" - בני דלת העם, חיילי היבשה, שמועסקים בעיקר ב"משימות שיטור" ב"שטחים" - ומולו "צבא הטכנולוגיה והסייבר", שבו משרתים בני המעמד החברתי־כלכלי הגבוה.
דימויים מסכנים, כמובן, את לכידותו של צה"ל. באגף כוח אדם במטכ"ל ניגשו לבחינה מקיפה של הסוגיה, ומצאו כי מסד הנתונים מתגלה כמפריך את שני הדימויים.
חקירה ביקורתית של הדימוי הראשון, בסוגיית צה"ל כצבא העם, מבהירה בראשיתה כי גם בנוגע לשיעור המתגייסים מול הלא מתגייסים, משמעות הנתונים תלויה - כמו בכל עיבוד נתונים - בהנחות הרקע שבנקודת המוצא לחקירה. השאלה הבסיסית תלויה בסוגיית הגיוס של אזרחים ישראלים מהחברה הערבית, שמלכתחילה חוק גיוס חובה אינו חל עליהם. לפי נתוני הלמ"ס, החברה היהודית מהווה 77% מהאוכלוסייה והחברה הדרוזית 1.8% - ורק עליהן חלה חובת הגיוס. ביחס אליהם, שיעור גיוס הגברים מגיע ל־69%, והנשים ל־55%. כשמורידים את החרדים מהמשוואה, שיעור גיוס הגברים ילידי 2001 מגיע ל־85%, וזה בהחלט מיצוי ראוי.
בציפייה לשוויון לכלל האזרחים, בהחלט ניתן לשאול מדוע שלא יתגייסו כולם - גם חרדים וגם ערבים. אבל לצורך העקרוני של זהות הצבא כצבא העם, השאלה הקובעת אינה כמה מתגייסים - אלא מכוח אילו מניעים. מה שעושה את הצבא לצבא העם הוא עצם המוכנות לגיוס, שאינה נובעת רק מכורח הציות לחוק, אלא גם מתוקף תודעת החובה הלאומית הממשיכה להיחשב ערך נעלה.
חיילים, לא שוטרים
לגבי פיצול צה"ל לשני צבאות, הנתונים מספרים סיפור אחר. המערך הטכנולוגי היוקרתי קטן ביותר, וקולט לא יותר מ־4% מכלל המגויסים, שמתוכם רק 15% עם פרופיל קרבי. לעומתם, רוב המגויסים - 81% מבעלי כשירות הלחימה עם נתוני דפ"ר גבוהים - משרתים כלוחמים. בפילוח כלכלי־חברתי של העשירונים השביעי עד העשירי, 62% מהגברים משרתים בזרוע היבשה, ובנתונים אלה - הדיבור על שני צבאות ממש מופרך.
אלא שמאחורי הדימוי הזה חבוי דימוי נוסף, נסתר, שמציג את עיקר פעילות צה"ל ברחבי יו"ש כממוקדת ב"משימות שיטור". בסוגיה זו נוטים להעלים מהדיון את הישגו הגדול של רה"מ יצחק רבין, שצמצם במובהק את הפעלת צה"ל במשימות בעלות אופי זה בקרב אוכלוסייה פלשתינית. במסגרת תהליך אוסלו, כבר במאי 1994, יצאו כל כוחות צה"ל מכל ריכוזי האוכלוסייה הפלשתינית ברצועת עזה. כל ענייני השיטור והממשל הועברו אז לאחריות הרש"פ. בינואר 1996 הועברו כל הפלשתינים ביו"ש בשטח A ובשטח B לשליטת הרש"פ. צה"ל נותר רק בשטח C, ורוב משימותיו לגמרי צבאיות.
כמו כן, לפי תורת הלחימה המקובלת בצבאות העולם המובילים, הלחימה נגד חתרנות בסביבה אזרחית לא היתה מעולם משימה למשטרה. צנחנים בריטים בבלפסט, למשל, לא שאלו למה הם מופעלים במשימות שיטור. בניצול נכון של החיכוך המבצעי ברחובות בלפסט, בנו הבריטים את הכוח הצבאי שהשיג את הניצחון המרשים במערכה בפוקלנד.
גם בעיראק ובאפגניסטן פעלו כוחות צבא ארה"ב במרחבי הכיבוש, במשימות שכאן בארץ אנשי שמאל מתעקשים להציגן כמשימות שיטור שלא הולמות יחידות צבא. הגנרל הבריטי רופרט סמית היטיב לתאר את המלחמה החדשה, המתרחשת בסביבה אנושית אזרחית, כתופעה "שמשקפת את העובדה שאין יותר שדה קרב מבודד שבו נלחמים הצבאות, ומלחמה לא מתרחשת בהכרח בין צבאות... זו המציאות שבה האזרחים ברחובות, בבתים ובשדות - כל האנשים ובכל מקום הם שדה הקרב". ובכן, לא זו בלבד שצה"ל רחוק מלבטא שני צבאות, גם משימותיו ביו"ש ממש אינן "משימות שיטור".
שכירים במדים לא יספיקו
דימויים הם לא תופעת טבע. מישהו יוצר אותם, וברוב המקרים הוא מחולל אותם בשירות אינטרס. וכך, שני הדימויים על צה"ל משרתים שתי קבוצות שלא חופפות. האחת מבקשת לשנות את חובת הגיוס ולהמיר את השיטה מגיוס חובה להתנדבות בשכר - מה שנוהגים לכנות "צבא מקצועי", כמו צבא ארה"ב - והשנייה שואפת למה שאנשיה מכנים "סיום הכיבוש". לשם כך היא זקוקה לליבוי מחאה ציבורית כמו "ארבע אימהות".
באמצעות הדימויים, מבקשים בשתי הקבוצות לטעת בתודעת החייל הקרבי והוריו כי הוא מנוצל לרעה שלוש פעמים: ראשית, בעצם חובתו להתגייס כשרבים אחרים לא מתגייסים; שנית, בכך שהוא משרת בכוחות היבשה בעוד ה"פריבילגים בני המעמד הגבוה" משרתים ביחידות עילית טכנולוגיות; ולבסוף - בכך שמטילים אותו למשימות שיטור. כאן מתכנסים שלושת הדימויים למאמץ משולב לעורר מחאה ציבורית לנסיגה ממרחבי יו"ש.
למי שמבקש להפוך את צה"ל לצבא שכיר, יש לומר כי המענה לאיומים ביטחוניים רחבי היקף הוא מסה רחבה, שבתוכה משולב גם צבא מילואים גדול. למדינת ישראל שבה יתגייסו רק אלה שיבחרו בקריירה צבאית כמקצוע לא תהיה יכולת להעמיד יותר משתי חטיבות, ולא ברור איזו איכות תתייצב לשירות. כיום גם צבא ארה"ב לא מצליח לעמוד ביעדי הגיוס ולמלא את שורותיו. מול אלה המבקשים להביא ל"סיום הכיבוש", חייבים להציג את החיוניות ההכרחית להמשך האחיזה הישראלית בשטח C. לנוכח מאפייני המלחמה החדשה, צה"ל פשוט לא יוכל למלא את משימותיו בהגנה על מדינת ישראל בנסיגה לגבולות 67'.
הנהגת צה"ל ראויה להערכה על מאמציה למיצוי יעיל של פוטנציאל הגיוס, ולהענקת שוויון הזדמנויות מרבי לכלל המגויסים. הביקורת שהשתלטה על השיח לא רק קלה להפרכה עובדתית, אלא גם מנותקת מצרכיו המבצעיים של הצבא. ובינתיים, צה"ל ממשיך להיות באורח מעורר אמון צבא עם אחוד ומלוכד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו