חוזרים לסיכולים הממוקדים - אבל לא בכל מחיר

ישראל אמנם לא נטלה אחריות לחיסולו של תאמר אל־כילאני אתמול בשכם, אבל לא צריך להיות מומחה לטרור כדי לנחש למי היו הרצון והיכולת להוציא לפועל מבצע שכזה.

אל־כילאני היה פצצה מתקתקת. ישראל ניסתה לעצור אותו כמה פעמים בחודשים האחרונים ודרשה גם מהרשות הפלשתינית לפעול נגדו. הפלשתינים חששו או שלא הצליחו, אבל השורה התחתונה היתה זהה: הוא נותר בשטח וצבר תאוצה ביחד עם הקבוצה שבמסגרתה פעל – "גוב האריות" – שהפכה לאיום משמעותי הן על ישראל והן על הרשות הפלשתינית כאחד.

החיסול של אל־כילאני מלמד כמה דברים. הראשון, שישראל החליטה לשנות מדיניות - לפעול גם לחיסול מחבלים ולא רק למעצרם. מאז האינתיפאדה השנייה פעלה ישראל רק למעצר מבוקשים – גם כדי לשאוב מהם מידע בחקירה וגם כדי לעמוד על חופש הפעולה המלא שלה בשטחי הרשות. זה אמנם עלה לא פעם בחיי לוחמים, אבל סייע לשמר הרתעה ולמנוע את הפיכתם של השטחים הפלשתיניים לאזורי מקלט למחבלים.

היכולת קיימת כבעבר

השני, שישראל מעוניינת להימנע ככל הניתן מנפגעים בפעולות ביו"ש. בראש ובראשונה מדובר על נפגעים לכוחות צה"ל, אבל גם המספר הגדל של נפגעים פלשתינים – ובהם גם בלתי מעורבים – מטריד באחרונה את הצמרת המדינית־ביטחונית, משום שכל הרוג משמעותו הלוויות, סוכות אבלים ופוטנציאל מתמיד לנקמה ולחיכוכים נוספים.

השלישי, שישראל רוצה לאפשר לרשות הפלשתינית להחזיר לידיה את המשילות בגזרת שכם. בשונה ממחנה הפליטים ג'נין, שבו ישראל ממשיכה לפעול באגרסיביות ובאינטנסיביות בידיעה שהמשילות הפלשתינית לא קיימת, שכם היא סיפור אחר לגמרי: בירת השומרון, מרכז כלכלי ואזרחי שנפילתו עלולה להדהד בכל השטחים ולערער את יציבותה של הרשות.

נראה שכל אלה (ביחד עם הרצון להימנע מהיגררות למבצע צבאי נרחב בימי הבחירות) הובילו להחלטה לחזור לדרך הישנה של חיסול ממוקד. היצירתיות שננקטה בפעולה מוכרת מהעבר ומאפיינת את אנשי המבצעים של השב"כ. אמצעי הלחימה משתנים אמנם ממקרה למקרה, אבל השילוב של מודיעין מדויק, אמצעי לחימה מפתיע וקטלני, והיכולת לחבר בין שניהם בלב אוכלוסייה עוינת ומול יעד חמקמק וחשדן, הוא עדות שהיכולת המבצעית הגבוהה קיימת כבעבר, ונדרשת החלטה של הדרג המדיני (שרק הוא מוסמך לאשר חיסולים) כדי להוציאה לפועל.

כניסה קרקעית לשטח

אבל אסור שההצלחה הזאת המיוחסת לישראל תהפוך לדרך פעולה בלעדית בעתיד. ישראל חייבת לשמר לעצמה סל נרחב של אפשרויות פעולה, כדי להבטיח הישג מרבי. לעיתים יהיה נכון לפעול קרקעית, לעיתים לנסות ולפתות את היעד לצאת מאזור הנוחות שלו כדי ליירט או לפגוע בו, ולעיתים – לחסלו בשיטות אחרות. על האופציה האחרונה להינקט רק כאשר ברור כי השתיים הראשונות אינן ישימות, או שהסיכון שכרוך בהן גדול מדי.

זה המצב, למשל, בעזה או בזירה הצפונית. ביו"ש, לעומת זאת, ישראל חייבת להמשיך לפעול גם בדרך של כניסה קרקעית לשטח. אפשר להניח שגם את אל־כילאני היתה ישראל מעדיפה לעצור ולחקור, כדי שימסור מידע על פיגועים שביצע, מחבלים שהפעיל ואמצעי לחימה שצבר, ועל פיגועים עתידיים שתכנן. את כל זה לא יהיה אפשר להשיג ממנו כעת. במקום זאת, הושגה הרתעה בשל שיטת הפעולה המפתיעה שנבחרה המיוחסת לישראל, אבל עליה לוודא שגורם ההפתעה – והעליונות המודיעינית־מבצעית – יישמרו גם בעתיד.