"אגרוף בבטן": שכלה את בנה - ובשבעה התבשרה שנפל גם לוחם שאימצה

אין הורה לחייל שלא מפחד מאותה דפיקה על הדלת בשעת לילה. מפתיחתה המהוססת ואז מהמראה של קציני צה"ל, בפנים כואבות המבשרות שהנורא מכל קרה. לנורית גיא ממושב ניר בנים זה קרה פעמיים, יום אחרי יום, בחודש יוני 1982, מלחמת לבנון הראשונה. בדפיקה הראשונה התבשרה על מות בנה, סגן שחר גיא ז"ל, ולמחרת היה זה סמל צבי וולף ז"ל, צעיר יהודי־אמריקני שנורית היתה משפחתו המאמצת בישראל.

"אני מקבלת דברים כמו שהם", אומרת נורית, 44 שנים לאחר מכן. "לא מאמינה בגורל, אלא קרה - ומתמודדים. נפשית נאחזתי אז במה שיש. יש אפרסקים על העץ שצריך לקטוף, למיין, לארוז, לשלוח. צריך לארגן פועל למחר".

שאלת פעם "למה זה קרה דווקא לי?"

"הייתי בדיוק במקום הזה. אומרים שזה קורה לאנשים שיכולים לשאת את המכה, אבל זה ממש לא נכון".

שחר נולד לנורית ובר־כוכבא ז"ל, מלוחמיה המיתולוגיים של יחידת 101, בחודש נובמבר 1961, אח צעיר לעדנה. אף שניסו להקים משק חקלאי, האב נמשך לחיי הצבא. הנישואים התפרקו, והאם נשארה עם ילדיה במושב הסמוך לקריית גת והמשיכה לעבוד במטעים, וכדי להתפרנס עבדה כאחות בריאות הציבור בקריית מלאכי השכנה.

"בגיל 13, כמו בלחיצת כפתור, שחר הפך מילד שמסתכל על אנשים עובדים לפועל בעצמו", נורית מספרת. "הוא עזר במשק, וככל שהתבגר עשה יותר, אבל גם כששאלו אותו מה הוא רוצה לעשות כשיגדל, ענה 'מגדל אפרסקים ומפקד חטיבת טנקים'".

אלא שהעבודה נערמה והיה צריך עזרה נוספת במשק. נורית התעניינה אצל מכרים אם הם שמעו על מישהו שיכול לסייע והם סיפרו על צעיר יהודי־אמריקני, שבדיוק סיים תקופת התנדבות בקיבוץ גת ובטח ישמח לעזור. "צבי עבד איתי במשך שנה", נורית נזכרת, "הוא היה גדול משחר בארבע שנים. קשה להגיד שהיו חברים, אבל הם הסתדרו מצוין. אחד היה בעל מנטליות אמריקנית, השני צבר. שחר גבוה ושחום, וצבי שמנמן ובלונדיני".

יום אחד, כשעברה בחדרו של צבי, נורית הבחינה בנייר מקומט זרוק על הרצפה. זה היה צו גיוס. "התברר שבגלל שסיים שנתיים של התנדבות הוא היה צריך להחליט אם להישאר בארץ ולהתגייס. זה היה שוק לכולנו, אבל הוא ביקש לנסוע הביתה לארה"ב כדי להחליט. הוריו סיפרו שלא יצא מהחדר במשך כל התקופה, לא נפגש עם חברים ובקושי שוחח איתם. הוא כנראה עשה חשיבה מעמיקה עם עצמו. אני ושחר ידענו מתי הוא אמור לחזור ארצה ונסענו לקבל אותו בשדה התעופה והתאכזבנו כשגילינו שהוא לא על הטיסה. רק שבאותו לילה צבי התקשר ושאל אם הוא יכול להגיע עם אביו ואחיו. הם באו ובמשך שבועיים חרשנו את הארץ, מהגולן ועד סיני. האח והאב חזרו לארה"ב, ובקיץ 1980 שחר וצבי התגייסו שניהם לשריון".

"אני הגיבורה של שחר"

שחר המשיך לקצונה והיה מ"מ בפלוגת טנקים, ואילו צבי היה תותחן טנק, ששירת רוב הזמן בבקעה. "אחרי שחר יכולתי לעקוב דרך הקורסים, כי לכל מקום הבאנו סירים וסלים. צבי, לעומתו, היה במקום קבוע בבקעה", נורית נזכרת. "הייתי אצלו ביום הורים, וכשהצעירים החליקו במגלשת העוג'ה הוא הכריח אותי להצטרף. עשיתי זאת עם פחד רב. הוא היה ממש בן משפחה".

מלחמת לבנון פרצה בחודש יוני 1982 ושני הלוחמים עלו צפונה. שחר נהרג ממש בשלבי הלחימה הראשונים, צפונית לצידון, כשסייע לכוח צנחנים, ואש כבדה של מחבלים פגעה בטנק. "אביו ידע מייד, כי הוא היה איש צבא", האם מספרת. "הוא טלפן לשכנה שלנו וביקש 'תדאגי שנורית תישאר בבית'. היה לי יום עיון באשקלון וכבר התכוונתי לנסוע, אבל השכנה אמרה 'תעצרי'. הסברתי לה שאני ממהרת ופה על השולחן היו מונחות עוגות מיועדות למשלוח לחזית. שאלתי 'שחר נהרג?'. היא אמרה שכן, אז אמרתי 'בואי מהר הביתה, כי עוד מעט יגיעו הרבה אנשים ונצטרך לארגן את המקום'. זה מה שהיה לי בראש, כי ידעתי ששחר איננו. זהו. צריך להמשיך".

זו לא מכה איומה?

"ידעתי שהחיים שלי יהיו כעת שונים לחלוטין. זוכרת שירדתי עם שושי, חברתו של שחר, מבית העלמין וחשבתי לעצמי על האובדן והאין המוחלטים. אני צריכה להמשיך ולייצג את שחר. שכל מי שיראה אותי יבין שאני הגיבורה שלו. זו הרגשה שאי אפשר לתאר, אבל זה סוף מוחלט. לא אולי, לא מחשבות. נהרג ואין".

רבים הגיעו לנחם את משפחת גיא באובדנה הגדול. נורית מספרת שהדשא ליד הבית היה מוצף במבקרים, רק שגם היא לא שיערה שהמכה הקשה טרם הושלמה. "זו היתה תחילת המלחמה, המוני הרוגים. היו אצלנו אנשים רבים, ואז שמתי לב שבקצה החצר ישנה התארגנות מוזרה. היה לי אז בן זוג מגויס ושאלתי: 'מי זה - צבי או אורי?'. זה היה צבי, ואז הגיעה המכה. כשאומרים אגרוף בבטן, זו ההרגשה. חשבתי לעצמי: איך עשיתי את זה להורים שלו? למה הסכמתי שיהיה פה ופתחתי בפניו את הבית? אני לא יכולה לומר שאהבתי אותו כמו את ילדיי, אבל היינו מאוד קרובים לזה".

תוך כדי השבעה על בנה, נורית ארגנה בית ריק במושב לשרלי ומרווין, הוריו של צבי, שהגיעו להלוויית בנם מארה"ב, הלוויה שנערכה בניר בנים. "גם הסבא והסבתא שלו באו, אז סידרתי להם בית, רציתי שלפחות יהיו שם מיטות. אבא שלו אמר, עוד לפני שפתחתי את הפה, 'הוא יכול היה להיהרג גם בתאונת דרכים ליד הבית שלנו'".

שלושה קברים נחפרו בניר בנים בימיה הראשונים של המלחמה - של שחר, צבי וסרן ארז לב ז"ל, בן המושב שנהרג כבר ביום הראשון ללחימה.

אין ניצחון במלחמה

כמעט 44 שנים עברו מאז. בר־כוכבא, אביו של שחר, נפטר לפני כארבע שנים. שרלי ומרווין, הוריו של צבי, נפטרו גם הם, אבל נורית מקפידה ללכת לכל טקס לזכר הבנים, לא משנה אם זה יום או לילה, או שמדובר בנסיעות ארוכות, העיקר להמשיך לתת כבוד. "יש את חגיגת יום הזיכרון, היום הכי שמח מבחינתי בשנה", היא מפתיעה. "אני מכינה ארוחה שמגיעים אליה כשישים איש, בעיקר חברים של צבי מהצבא, וזה סיפור מעניין".

נורית מספרת שכעשרים שנה אחרי מותו של צבי היא הבחינה ביום הזיכרון בפנים לא מוכרות ליד קברו. היא שאלה מי הם והם ענו "חברים מהפלוגה". זה התחיל מחמישה, הפך לעשרה וכיום כבר מגיעים יותר. "לא עשיתי מחקר, אבל אני חושבת שאנשים שסיימו צבא, התחתנו, נולדו להם ילדים, וכשהילדים התגייסו התפנה להם זמן - כל השירות הצבאי שלהם צף על פני השטח. אז ביום הזיכרון באים רבים שמכירים אחד את השני ואני מבשלת להם בהנאה".

לא עצוב לך?

"הם באים אלי לחצר אחרי הטקס בבית העלמין ושמח פה נורא, כי מדברים ומעלים זיכרונות והתפריט זהה: קוסקוס, מרק, כדורי בשר, סלט ואבטיח".

נורית כבר בת 90, אבל פעילה כמו בת 20. גם בימים אלה היא מתנדבת בארגון אח"י שמסייע לחיילים בודדים ולמעשה שוקדת במשך שנים על הכנת רשימת החיילים הבודדים שנפלו במלחמות ישראל. עוברת שם־שם, בודקת קורות חיים והגיעה כמעט ל־3,000 שמות. גם כשהיא מדברת החיוך לא עוזב את פניה, ומדובר באישה שעברה לא מעט טרגדיות. שחר וצבי הם לא היחידים - גם נכדה, גיל גיא ז"ל, נהרג בתאונת רכיבת סוסים לפני 19 שנה.

"אנחנו משתדלים לעמוד על הרגליים", היא אומרת. "זו לא השתדלות מלאכותית אלא מאמץ אמיתי. במשך שנים ליוויתי מטעם משרד הביטחון משפחות שכולות עד שנכדי נהרג והרגשתי שמרחמים עלי. מנחמים אותי במקום שאני אשב איתם".

לא חשבת אחרי מותם של שחר וצבי שזו תהיה המלחמה האחרונה?

"חשבתי שלא, אבל גם לא חשבתי שנילחם כל כך הרבה. יש לי הרגשה שבמלחמה האחרונה נהרגו כל כך הרבה צעירים, בעלי משפחות, שכאילו אנחנו השכולים הוותיקים צריכים קצת לזוז הצידה, לתת להם את המקום הראשי, המכובד והכואב".

איך את רואה את המלחמה האחרונה עם איראן ולבנון?

"מלחמה היא דבר רע ויש בה רק מפסידים, מי שמפסיד יותר ומי שמפסיד פחות, והכי מפסידים הם אלה שנהרגו ומשפחותיהם. ניצחון היה פעם, כששבטים היו יורים עד שהרגו את כולם. כיום אין דבר כזה. לא נחסל את מלאי הטילים ולא את הרקטות. בסופו של דבר צריך לשבת ליד שולחן ולהגיע להסכמים, כמו הקתולים והפרוטסטנטים באירלנד שסיימו שנים של שפיכות דמים. כיום יש הרגשה שאין לי השפעה על כלום ומחליטים עלי מלמעלה, ושאנחנו בעידן של אי־ודאות".

מי שכבר לא יהיו

נורית היא לא אישה שגרתית, כפי שניתן להבחין בנקל. גם כשחשבה איך להנציח את בנה שחר היא עשתה זאת אחרת. היא פנתה לסופרת אסתר שטרייט־וורצל ז"ל וביקשה ממנה לכתוב משהו שונה מספר זיכרון.

שמונה שנים לקח לסופרת לכתוב את "שחר", ספר שמערב מציאות ודמיון והפך לספר חובה אצל לא מעט צעירים. "הזיכרון מתעתע", נורית מסבירה, "קשה לי להתמקד במשהו מסוים. אני זוכרת תמונות, אבל לא יכולה לחשוב על שחר כעל אדם בוגר כשנכדי כבר בני 40 והשני בן 37. זה כמו משהו שיושב על הכתף בלי משקל או דמות".

אז על מה את חושבת?

"לא חושבת עליו, אבל המהות שלו איכשהו נטמעה בי. לחשוב עליו בגיל 21? החברים שלו בני 60 פלוס עם נכדים, ולחשוב עליו כבן 60? מה פתאום. יאיר לפיד קלע לעניין כשכתב פואמה גדולה על ההחמצה. בא לי לחשוב על הדברים ששחר החמיץ".

"הם לא ילמדו. לא באוניברסיטה, לא בישיבה ולא בפקולטה של החיים;

"למרות שכל כך הרבה דברים עוד יש להם לדעת, בעיקר על עצמם.

"אנחנו זוכרים את מי שהם היו, אבל הכאב האמיתי הוא בגלל מי שכבר לא יהיו".

(מתוך "ההחמצה", יאיר לפיד)