אם יש משהו שמלמד על המחויבות של עובדים בצפון גם בזמן מלחמה, אלו נתוני ההתייצבות גם בשעת חירום. למרות הסיכון והחשש למשפחות שנמצאות בבית או פונו ליישובים מרוחקים במלחמת חרבות ברזל, עובדי המפעלים החיוניים הבינו שהמשך הייצור הוא הרבה מעבר לעבודה אלא חובה לאומית כלפי האזרחים, החיילים והמשק כולו.
אחד המפעלים החיוניים הבולטים בעיר הוא מפעל נביעות מקבוצת CBC ישראל בקריית שמונה, ופה המספרים מדברים בעד עצמם: 90% מבין 160 העובדים הגיעו במלחמה למשמרות כרגיל, למעט אלו שגויסו למילואים. "יש לנו עובדים שפונו מבתיהם, עובדים שבתיהם נפגעו ישירות, אבל הם המשיכו להגיע", אומר אופיר ויצמן, מנהל המפעל. "מ־8 באוקטובר אנחנו עובדים ברצף, 24/6, ללא הפסקות וללא עצירות, גם בתקופה האחרונה כשהאש התחדשה במקביל לתקיפות באיראן. כשהעובדים רואים שפס הייצור עובד, זה נותן להם תחושת שייכות ויציבות בתוך הכאוס. 7 באוקטובר תפס אותנו, כמו את כל המדינה, בהלם מוחלט. מהר מאוד הבנו שאנחנו נמצאים באירוע כלל־ארצי. למרות הקשיים והחששות האישיים, האנשים התגייסו מתוך הבנה שמייצרים מוצר חיוני, כזה שהוא חלק בלתי נפרד מהביטחון התזונתי של עם ישראל בעת חירום".
"המפתח: ייצור עצמאי"
במהלך השנתיים וחצי האחרונות התחדדה מחדש ההבנה כי התעשייה המקומית באזורים שסבלו מירי ומשיגורים תכופים אינה רק מנוע כלכלי אלא עוגן קהילתי מרכזי בתהליך השיקום והצמיחה. זו גם הסיבה שהמפעל בקריית שמונה, המהווה מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית במיטבה, סימל עבור רבים את המשך החיים גם בתקופת חירום. מחצית מהעובדים בו הם יהודים ומחצית מוסלמים - דרוזים ותושבי רמת הגולן והגליל התחתון. "העבודה המשותפת הזו היא המנוע שלנו", אומר ויצמן.
מעבר לדו־קיום, שדרת הניהול במפעל מורכבת מנשים המחזיקות בתפקידי מפתח טכניים ותפעוליים. "אני בתעשייה כבר 20 שנה, ומה שקורה כאן הוא לא טריוויאלי", מציין ויצמן בגאווה, "ההנהלה הנשית מובילה את המערך המורכב הזה עם חמישה קווי ייצור מתוחכמים שמנפחים, ממלאים ומשלחים יותר ממיליון בקבוקים ביום".
החודשים האחרונים חידדו את הצורך הקריטי בעצמאות ייצור ישראלית. כשהאספקה ממדינות מעבר לים נעצרה ומתקנים של ספקי חומרי גלם בדרום נפגעו, המפעל בקריית שמונה נאלץ להפגין יצירתיות וגמישות כדי לא לעצור את הייצור. "הבנו שתעשיית המזון חייבת להישאר בישראל", מסביר ויצמן. "כשאתה בונה על יבוא ופתאום מדינה מעבר לים עוצרת את הברז, אתה מבין שאם לא נגדל ונייצר את המוצרים שלנו כאן אנחנו בבעיה. המחויבות שלנו היא לא רק לספק מים, אלא להבטיח שלקוחות יוכלו לסמוך על המותג הזה בכל מצב, בלי תלות בגורמים חיצוניים".
מבט לעתיד: הצפון החדש
התעשייה המקומית בישראל יוצרת סביבה מעגלי השפעה רחבים שנוגעים בכל בית בפריפריה. "מפעל כזה הוא לא אי בודד", אומרים גורמים בענף, ואופיר ויצמן פורט זאת למציאות בשטח: "מסביב למפעל יש מארג שלם של ספקים, קבלני מתכת, נותני שירותי מחשוב, הסעות וקייטרינג. עסקים קטנים ובעלי מקצוע שלמים מתפרנסים מההצלחה שלנו. כשמפעל בפריפריה גדל ומשתפר, הוא מניע את הכלכלה של אזור שלם".
מעבר לכלכלה, נביעות משקיעה בחיבור עמוק לקהילה דרך פעילויות חינוכיות ושיתופי פעולה עם בתי ספר ומוסדות אקדמיים באזור. המטרה היא לייצר תשתיות שימשכו צעירים להישאר בצפון, לא מתוך אילוץ אלא מתוך הזדמנות להשתלב בתעשייה מתקדמת וחדשנית.
אופיר ויצמן: "מסביב למפעל יש מארג שלם של ספקים, קבלני מתכת, נותני שירותי מחשוב, הסעות וקייטרינג. עסקים קטנים ובעלי מקצוע שלמים מתפרנסים מההצלחה שלנו"
בלב העשייה עומד המוצר עצמו: מים מינרליים טבעיים בקידוח ארטזי. "המים פורצים מבטן האדמה ומגיעים למפעל, שם הם נכנסים לבקבוק בלי נגיעת יד אדם", מסביר ויצמן. "התהליך הזה, שנראה פשוט לכאורה, דורש בקרת איכות קפדנית ומערכות טכנולוגיות מהמתקדמות בעולם. השמירה על השגרה הזו, על איכות המים ועל רציפות האספקה, היא הדרך שלנו להגיד לצרכנים: אנחנו כאן בשבילכם".
החזון של נביעות ושל אנשי התעשייה בצפון הוא של אזור שוקק חיים, שבו חקלאות, מחקר ותעשייה מתקדמת משתלבים זה בזה. "התקומה נבנית בהתמדה", מסכם ויצמן, "בהחלטה להישאר, לפעול ולהמשיך לבנות יום אחרי יום".
בתוך המציאות המורכבת, דווקא העבודה העקבית והשקטה מתחת לרדאר הציבורי הופכת לכוח המרכזי שמעצב את פניו של הצפון החדש. נביעות, עם הפנים לקהילה והלב בקריית שמונה, מובילה את החזית הזו מתוך אמונה שמים הם לא רק מקור חיים, אלא גם מקור לחוסן לאומי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
