"מה הם נוסעים לאומן?" שמעתי תהיות במערת המכפלה לפני עשרים שנה כשהתחיל הטרנד. "זה מצחיק. אני רואה את התפילות שלהם כאן, רגע לפני שהן עולות למעלה". שזה בעברית: מאיפה המצאתם את הקדושה הזאת של אומן, אנשים? מה נסגר? אתם גרים בארץ ישראל, יכולים להגיע בפשטות לקברי אבות בחברון שצבא ההגנה לישראל התאמץ לשחרר.
לפי המסורת מערת המכפלה היא פתחו של גן עדן; יש לכם גם את הפריבילגיה להתפלל בירושלים הקדושה, סמוך למקום המקדש; יש כאן עוד מקומות קדושים שיהודים באוקראינה הדוויה, הקרה והעוינת נכספו אליהם במשך דורות ארוכים, ואתם אשכרה רוצים להתפלל דווקא שם?
ההר הקדוש כל ימות השנה
לא מתעסקת עם סגולות, איש־איש והצבע החביב עליו. אך ביקורו של רבי נחמן בארץ ישראל מתועד עם הגעתו לנמל חיפה בעיתוי סמלי ביותר: ערב ראש השנה, ספטמבר 1798: "נכנס רבנו הקדוש לארץ הקדושה ובא אל המקום אשר נכסף אליו והשתוקק אליו בהשתוקקות וכיסופים וגעגועים גדולים מאוד מאוד ומסר נפשו אלפים ורבבות פעמים בשביל זה".
לאחר שנה, כאשר שב לרוסיה, פירש את הפסוק "ארץ אוכלת יושביה" בקטע חיובי: תושבי ארץ ישראל הופכים להיות ממש חלק ממנה (ליקוטי מוהר"ן, א. קנט) כי קדושתה נבלעת ונספגת בהם. אוי טאטע, כנראה לא בכולם.
ינון אחימן, ראש מוסדות אור תורה סטון, כתב במדור הדעות בעיתון זה ("אם רבי נחמן היה חי", 28.08) שאם רבי נחמן בעצמו עוד היה מתהלך בינינו, הוא בכלל היה ממליץ לחסידיו להתפלל בהר הרצל שהוא בימינו ההר הקדוש שבו קבורים צדיקים, אשר מסרו נפשם למען העם והארץ. נקודה להשראה.
אוטונומיות נופלות לאט
לא כל מי שנוסע להתפלל באומן הוא עריק, ממש לא. אבל כל מי שתומך בהחרגת עריקי הגיוס לטובת תפילות ראש השנה באוקראינה ובשאר גלויות (חסידי גולדקנופף חשים התעלות בניו יורק, התבשרנו השבוע) תומך למעשה ביצירת אוטונומיה חרדית פריבילגית בתוך מדינת ישראל.
ומי שתומך באוטונומיה חרדית לא יוכל להתנגד לאוטונומיה ערבית. אם אין חוק בקרב עשרות אלפי בעלי מאפייני זהות אחידים מצד אחד, אי אפשר לבוא בטענות לכנופיות כאלה מהצד השני. אל תדברו על משילות בפלג האסלאמי כשאין משילות בפלג הירושלמי. זה לא יתפוס יותר, וחבל. אם הממשלה רוצה לפתור את עניין הגיוס ועוד כמה משברים כלכליים על הדרך, בכל האוטונומיות שהיא מטפחת, תתכבד ותכריז על ביטול גורף של הקלות והטבות. אני מבינה למה נתניהו נגד, אני לא מבינה את האינטרס של שום ח"כ ושר אחר שלא מקדם את הפתרון המוסרי הבסיסי המתבקש הזה.
איפה חברון שלנו
חסידי הרב קוק לא נוסעים לאומן. הם שמעו בקול הרב צבי יהודה ששאל "איפה שכם שלנו? איפה חברון שלנו?" והקימו יישובים. זה לא הקנה להם פחות שנאה ציבורית מזו שנרשמה השבוע כלפי העריקים, אבל מי מודד.
בג' באלול ציינה (בעיקר) הציונות הדתית לגווניה את יום הזיכרון ה־90 לרב אברהם יצחק הכהן קוק בשרשרת אירועים מרשימים בירושלים. הרב קוק היה גאון ופוסק גדול, ושימש רב בעיירות שונות ברוסיה. ב־1904, לא הרבה זמן לפני שהרצל הלך לעולמו, יואל מוישה סלומון חשב שהרב קוק הצעיר, רבה של בויסק בלטביה, הוא האיש הנכון לכהן כרב של תל אביב־יפו. סולומון שלח אנשים שיציעו לו והפעיל לחצים שונים שיבוא, והרב קוק התלבט.
מספרים שהרב רצה מאוד לעלות לארץ, אבל חשש ממשהו אחר: "היהודים מטרידים אותי. מצבם החברתי הפנימי מציק לי. אין השלום והשלווה שרויים באוהליהם. ארץ ישראל רותחת כמו היתה כבשונו של עולם. 'יישוב ישן' מול 'יישוב חדש', חילוניות וכפירה גמורות מול חרדים ודתיים קיצוניים. אני עלול להישרף ביורה רותחת זו... בארץ ישראל הכל מתרחש בעוצמה ובעוז וכרוך ברגשות עזים" (כך מספר רזיאל ממט בספרו "לחישה רועמת").
לבסוף נענה הרב קוק להצעה, והשאר היסטוריה. כפי שכנראה הרגיש מראש, הוא לא היסס לטבול ביורה הרותחת כאשר זיהה עוול. לא רק התורה שלו היתה טהורה ומזוככת, אלא גם הליכותיו ומעורבותו בכל נימי נפשה של החברה בארץ ישראל. הוא ראה בכל יהודי טהור וביקש לטהר על עוול חברתי.
בשבת שבה פרצו מאורעות תרפ"ט הוא הרים טלפון בעצמו לממלא מקום הנציב העליון, הארי לוק, וציווה עליו לירות ברוצחים בשם המצפון האנושי. במהלך הפוגרום הוא אף שלח טלגרף לראשי קהילות יהודיות בעולם והזהיר כי "היהדות הארץ־ישראלית בסכנה".
ב־1933, רצח ארלוזורוב, מעורבותו החברתית של הרב הגיעה לשיא כאשר בית המשפט גזר דין מוות על אברהם סטבסקי, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, אף שלא היו מספיק ראיות להרשיעו.
הרב הראשי לארץ ישראל הוביל קמפיין דעת קהל מול אווירת הלינץ' והשנאה. זה עזר לסטבסקי, אבל תייג את הרב קוק עם "הימין" ופגע בפופולריות שלו בקרב המיינסטרים דאז, שחיבב רבנים שתוקים. דמותו המאחדת של הרב קוק נדחקה לשוליים על ידי קובעי הטעם והטון, שצאצאיהם לא יזהו גם היום את תמונתו, ולא את חוכמתו. 