יש בביקורת הספרות מילים שנשחקו מרוב שימוש. וירטואוזיות היא אחת מהן. איני יודעת אם ג'ונתן פראנזן אכן ראוי לכל הכתרים והתארים שהמבקרים מורגלים למשוח אותו בהם; למען האמת, אני סבורה שלא. אבל הוא בהחלט וירטואוז, כל זמן שיש בינינו הסכמה שווירטואוז הוא מי שהטכניקה שלו יוצאת דופן בשכלולה, מלאה ברק ומכילה עוד מרכיב כלשהו שאי אפשר להגדירו - אך הוא הופך אותה מעבר לפעלול סתם ומעניק לה עומק ומהות.
האלכימיה הזו הגיעה לשיאה ב"התיקונים", ספרו הכה־מוערך־ובצדק של פראנזן, אך קרסה ברעש ב"חירות", רומן שהתיימר להיות "חשוב", ניחן באמירות חדות ומלוטשות ובווירטואוזיות מסחררת, לכאורה, אך הותיר אותי עם תחושת ריקנות עצומה ומתסכלת לאחר הקריאה. מה שהטריד במיוחד ב"חירות" היה האופן שבו בחר פראנזן לעצב את הדמויות הנשיות - הוא בנה אותן כדמויות מלאות ועגולות ואז רוקן אותן כפי שמרוקנים אבוקדו, ומשנותרו כך, במצבן הקליפתי, הסיע אותן אנה ואנה על מנת לקדם את צורכי העלילה ואף הקריב אותן ביותר ממובן אחד כדי להביאה אל הסוף הרצוי בעיניו.
חוקרי ומבקרי פראנזן נוהגים לראות ב"חירות" את החצי השני של "התיקונים", בהיותם, בתמצית, שני רומנים המבקרים את חולייה של אמריקה בעידן בוש הבן. "טוהר", לעומת זאת, הוא במובהק פוסט "חירות", גם מבחינת שאיפתו להציג את החיים פוסט משבר 2008 ופוסט מחאת וול־סטריט: העלילה נפתחת בסטודנטית צעירה שמשועבדת לחוב בלתי אפשרי לאוניברסיטה, אך לא פחות מעצם היותו משוחרר יחסית מהיומרה ומהנפיחות שאפיינו את "חירות".
כריכת הספר (עם עובד)
גם כאן מדובר ברומן מסועף, הנע בין מקומות וזמנים, וגם כאן הוא משופע תובנות שונות, על האינטרנט כמשטר הרודני העכשווי, על קריסת המודל המשפחתי, על תהילה כאתר של בדידות מוחלטת, על פורנו כאתר של מוות וכיו"ב. אלו כל אותן תובנות כתובות בסגנון הפתלתל אך מלוטש שמזוהה עם פראנזן (והשבחים למתרגם ארז וולק). אך התמונה הכוללת אינה מייצרת מכל הסך הזה אמירה מהדהדת ודורית. יש שיראו בכך חיסרון - וכמובן שזהו חיסרון, שכן גלוי וברור כי המבנה השאפתני של הרומן בהחלט מבקש להציג ביקורת תרבותית כוללת של העידן העכשווי. אך דווקא הכישלון הזה, כביכול, מבליט את יתרונותיו האחרים של פראנזן והופך את הקריאה למהנה פי כמה, ולו בשל העובדה שאין צורך להתמודד עם אי הנוחות הכרוכה בתחושת מטאטא נעוץ בישבן בזמן הקריאה.
הרומן, המחולק לשבעה חלקים כמעט זהים באורכם, נע סביב חייהן של שלוש דמויות ראשיות: פיוריטי טיילור, המציגה את עצמה בכינוי פיפ (האזכור לדיקנס הוא כמובן לא מקרי) - צעירה כובשת אך מעט מעורערת מאוקלנד, קשורה בחבל הטבור לאמה הנוירוטית והתלותית, שמסרבת לגלות לה מיהו אביה; אנדראס וולף - פעיל חברתי שגדל בחברת אמא מעורערת לא פחות במזרח גרמניה טרום נפילת החומה, וכיום מוביל אתר לחשיפת שחיתויות - מעין וריאציה על ויקיליקס - כשהוא מסתיר בעצמו סוד אפל; וטום אברנט - אף הוא בן לאם לא קלה, עיתונאי שמנסה להשתחרר מצילה הכבד של בת זוג בעייתית לשעבר על ידי הקמת אתר ידיעות אינטרנטי בלתי תלוי וזוגיות חדשה.
טום וזוגתו מקבלים מידע על ראש נפץ גרעיני שיצא לטיול לא סביר. המידע הזה הגיע אליהם דרך פיפ, המשמשת תחקירנית בעיתון של טום אך למעשה הגיע מאנדראס, שעימו לא שוחח טום עשרות שנים. מה הקשר בין הדמויות, האם הן מבקשות להיטיב זו עם זו או שמא להזיק? פראנזן כורך את חייהן של הדמויות המובילות והמשניות אלו באלו בקשרים פתלתלים המערבים בתוכם גילויים סנסציוניים, לפעמים מלודרמטיים, הכוללים רצח, התמוטטות עצבים, קריסת משטרים, היעלמויות מסתוריות והרבה מאוד כסף. הסך הזה, הגדוש למדי אך הדוק (עד כמה ש־637 עמודים יכולים להיות הדוקים), הוא מותח, מהנה לקריאה ומצחיק.
אך אם "טוהר" לא מתלכד לכדי אותה אמירה גדולה ומהדהדת - אז במה עסקינן? במשפחה כמובן. הרי בכל זאת מדובר בפראנזן, שהניסיון לספר סיפור משפחתי ולהשליך ולשקף מתוכו על רוח הזמן הוא המניע אותו לכתיבת הרומן האמריקני הגדול, גם אם הוא משרבב כאן ספק לגלוג מגושם, ספק רגע של אהבה עצמית על נטייתו זו. גם ב"טוהר" אנחנו נתקלים בנוכחותה העודפת של האם לעומת חסרונו המצמית של האב. אך מעניין אף יותר הוא העיסוק של פראנזן במשפחות אלטרנטיביות שהוא מרכיב לאורך הרומן, שחלקן מכיל אנשי שוליים תמוהים ופצועים. דווקא כאן נמצא החום האמיתי, העזרה ההדדית, האהבה שאינה תלויה בדבר.
נקודת החולשה של הרומן נעוצה לטעמי בחלק בעל השם האניגמטי "לי0א8ו9נ1רד". במרכזו של חלק זה מפוצחים יחסיו של טום עם גרושתו אנבל, וכאן ניצב פראנזן מול משימה מורכבת מאוד, והיא השאיפה לעצב דמות מורכבת מאין כמוה של אישה, אטומה ושברירית, פגיעה ופוגענית, נוירוטית עד לשורשי שערה - אישה שמתחשק לך לרצוח בדם קר ולהגן עליה מכל פגיעה בו בזמן. למימושה של משימה זו נזקק פראנזן לשלל הסברים מאומצים, לרוב לא משכנעים, והחלק הזה הוא היחיד שנקרא לפרקים בריחוק ואף בקוצר רוח. דווקא את שאר הדמויות הנשיות ברומן מעצב פראנזן באופן חינני ואמין.
מעל הכל "טוהר" הוא ספר מהנה, לעיתים גם מבריק (סצנת הרצח המסתורי היא אולי החלק הטוב ביותר בו). האם הוא מצדיק את הפורמט רחב היריעה המזוהה כל כך עם מחברו? כן ולא. כלומר, לא, אם המטרה היא לזקק את רוח הזמן. אישית, הייתי מקווה שהספר הבא של פראנזן יהיה פשוט רומן "רגיל", ללא הפירוטכניקה שעומסת כל כך הרבה ציפיות על גבו. אך משום מה יש לי הרושם, שגם לקראת הרומן הבא אצטרך לפנות מקום רב על המדף. ¬
טוהר / ג'ונתן פראנזן, מאנגלית: ארז וולק; עם עובד, 637 עמ'