"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

ביקורת על צה"ל עם שגיאות עובדתיות

ספר השיחות של חיים משגב עם מתאם פעולות הממשלה בשטחים לשעבר, אורן שחור, מנתץ מיתוסים צה"ליים ומבקר את קהילת המודיעין • חרף תובנותיו, הוא מכיל שגיאות וטעון עריכה

,עודכן
צילום: אי.אף.פי // שחור אינו חוסך שבטו מהמערכת, אבל אלו פצעי אוהב. חיילי צה"ל בבית ספר בביירות במהלך מלחמת לבנון הראשונה, 1982

חיים משגב, שותפו של אלוף (מיל') אורן שחור להגשת תוכניות טלוויזיה ורדיו שונות ולכתיבת ספרים, כתב ספר על עמיתו, המסתמך על ראיונות עימו. זהו, במידה רבה, סיפור ביוגרפי המשלב את תובנותיו של שחור בנושאים ביטחוניים ומדיניים, ובכך טמונה חשיבותו, המתבטאת בהמלצותיו של האחרון בנושאים צבאיים, הנובעות מניסיונו העשיר, בעיקר במודיעין (עד לתפקיד קצין מודיעין ראשי), ומתפקידו האחרון בצה"ל כמתאם הפעולות בשטחים. אני מתייחס אליהן כפצעי אוהב.

שחור מתייחס בביקורת רבה למבצעים צבאיים שהיו מיותרים מלכתחילה, הביאו לחללים רבים, אך נותרו סמלי גבורה מזויפים, והפכו לחלק מן המיתוס הצה"לי (פעולות התגמול של יחידה 101 וגדוד 890, קרב המיתלה במלחמת סיני, קרב כראמה ב־1968, כיבוש הגדה המערבית של תעלת סואץ ב־1973 ועוד). לדעתו, הרצון לשמר את המיתוס מנע חקירה נוקבת לאחר הכישלונות וגרם לחזרה על טעויות ועל מחירן.

לדברי שחור, מאז מלחמת ששת הימים צה"ל לא ניצח למעשה בשום מלחמה ולא הצליח להתאים עצמו לשדה הקרב החדש, שעיקרו המאבק בטרור. הכוונה להפוך את צה"ל לצבא קטן וממזרי לא מומשה מעולם, ותחת זאת הפך הצבא כבד ומסורבל, הדורש תקציב "מפלצתי" לצורך תחזוק יחידות שחלקן רק מחפשות הצדקה לקיומן.

הוא ממליץ לצמצם באופן משמעותי את מערך המילואים, ולהסתפק, בעיקר, בצבא חובה ובצבא הקבע. בימינו, הוא אומר, אי אפשר להספיק לעדכן את חיילי המילואים בחידושים הטכניים, ואילו הזמן שאורך עד לגיוסם המלא הוא בדיוק אותן 48 שעות שבהן נקבע, בדרך כלל, גורלו של העימות.

ההחלטה - כחלק מלקחי מלחמת יום הכיפורים - להפוך את צה"ל מצבא חטיבות לצבא של אוגדות וגייסות, היתה טעות כבדה מאוד. הקצונה הבכירה קיבלה זאת באהבה, אומר שחור, משום שהדבר מעניק לה תפקידים רבים, אבל השינוי הפך את הצבא לכבד תנועה, והדבר בא לידי ביטוי, לדוגמה, כאשר הכוח העצום הזה הופעל, ב־1982, בקרב האומלל בסולטן יעקב, שבו מול העוצמה הצה"לית פעלו מחבלים שארבו לחיילים, הרגו בהם ושבו כמה מהם.


"מחוץ לקופסה" // כריכת הספר (קונטנטו נאו)

שחור אינו חוסך את שבטו מן המודיעין, ומצביע על טעויותיו הקשות ערב מלחמת ששת הימים, ערב מלחמת יום כיפור, ערב בואו של הנשיא סאדאת לירושלים, וערב מלחמות לבנון הראשונה והשנייה. לדבריו, צה"ל יוצא לקרבות ולמהלכים מדיניים בלי מודיעין ראוי, ומשלם על כך בדם. אחת הסיבות לכך היא רצונם של בכירי המודיעין להציג בפני מקבלי ההחלטות מידע שהם מעדיפים לקבל.

צה"ל ממשיך, לדבריו, לרכוש טנקים ושריוניות, למרות שמדובר בכלים ההופכים למאכולות אש, בין השאר בגלל הקושי התקציבי לצייד את כל הטנקים ב"מעילי רוח" להגנתם. חלק ניכר מן הציוד הנרכש על ידי צה"ל מיותר, ונרכש משום שהוא מוצג לגורמי הרכש בידי קצינים בכירים בדימוס המוכרים היטב לקונים הפוטנציאליים. הוא טוען כי הציבור מממן את הקצינים הבכירים הללו פעמיים: פעם אחת במהלך שירותם הצבאי, ופעם שנייה לקראת סיומו, כשהם נערכים לתפקידים האזרחיים, בעיקר בתעשיית הנשק.

שחור מצביע על תופעות צבאיות שונות שאבד עליהן הכלח, לדעתו, למשל תופעת המזכירים הצבאיים של ראש הממשלה ושר הביטחון. לדעתו, אם לא יבוטלו המשרות הללו, יהיה צריך לקבוע כי למי שממלא אותן אין אופק צבאי. הוא מבקר קשות את תהליך המינויים לתפקידים בכירים בצבא, קובע כי הוא מונע מקרבה לממנים הרבה יותר מאשר משימוש במדדים אובייקטיביים, ומציע כי לפני כל מינוי כזה יתבקש הקצין לנתח בפני הממנים את טעויותיו במהלך הקריירה הצבאית שלו.

התובנות של שחור מעניינות, אם כי אפשר בהחלט להתווכח עימן. הוא מבקר, למשל, את המנהיגים שאינם נעזרים מספיק בניתוחי המודיעין, ומצד שני הוא טוען כי ניתוחים אלה עצמם לוקים בכך שהם ממליצים למקבלי ההחלטות את מה שהם מבקשים לשמוע; הוא שולל מכל וכל מהלכים חד־צדדיים כמו הנסיגה מדרום לבנון ומעזה, ומצד שני הוא אומר כי אין באופק פתרון מדיני בערוץ הפלשתיני; הוא אינו מתמודד כלל עם השאלה הדמוגרפית, ועם הבטחתה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

יש צורך לומר כי כתיבתו של משגב אינה מיטיבה עם שחור. יש בספר חזרות רבות מאוד וגם שגיאות עובדתיות (למשל, הקביעה שהסכם לונדון מ־1987 לא פורסם מעולם, או שמאיר עמית שימש ראש המוסד בימי "העסק הביש" במצרים). אם יזכה הספר למהדורה נוספת, רצוי שייערך מחדש.

ד"ר חיים משגב / אורן שחור - מחוץ לקופסה; קונטנטו נאו, 274 עמ'

חשיפה: צילומים מהפקת ענק של HBO בישראל

אילת מציגה: כך נתמודד על אירוח האירוויזיון

נטע TV: קמפיין ראשון לנטע ברזילי

את הסטורי שלנו כבר בדקתם היום? הצטרפו כאן לאינסטגרם של ישראל היום

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר