בשיתוף נורית שני
“העולם הרוחני הוא לא דבר חדש, הוא מתואר בתרבויות שונות ונמצא בתודעה מימי קדם”, כך פותחת נורית שני את השיחה עימנו. “כל אחד מאיתנו פועל מתוכו במקביל למציאות”.
שני בחנה ושללה את הזרם הסוריאליסטי וציורי פנטזיה היוצרים מציאות מדומה. היא בחרה לעמוד בקו התפר בין המציאות הגשמית לבין המרחב הרוחני, והיא מציעה זווית ראייה אחרת וחדשה על ציור ועל עצמנו כצופים.
“לכל מקום שאני הולכת אני לוקחת איתי קצת טבע”
פגשנו אותה בסטודיו שלה בשכונת נגה בתל אביב, מרחב עירוני מתחדש שאין בו כמעט צמחייה, וכבר בכניסה, עלי לוטוס גדולים, וכתם ירוק מנוקד בפרחי כובע הנזיר, הקדימו את פנינו.
העירייה הפכה את שכונת נגה, הקרובה לים, לשכונת אמנים ומעודדת מגורים בשטחי מסחר. לפני עשר שנים, גם נורית שכרה פה חנות: “הפכתי אותה לסטודיו ושתלתי צמחים כדי להפריד ביני לבין המולת הרחוב. בשנים ההן, רוב הציירים ציירו בסטודיו סגור או בחדר בביתם והציגו את יצירתם בגלריות, בעוד שלי הייתה תערוכה מתחלפת בחלון ראווה. זה היה קונספט אחר. מציאות מקבילה לעולם האמנות דאז.”
מתי התחלת לצייר?
“כל חיי אני מציירת. ציירתי כילדה, בצבא, בבצלאל, כשהפכתי לאם וגם כשהתגרשתי, זה מקצוע שמצריך התקדשות יומיומית”.
“בציור אני רוצה להזכיר שאפשר להתבונן פנימה ולגלות הפתעות”
“ציור עבורי הוא המקום ההוא שאנשים שכחו במרוץ החיים, מקום מפלט לעונג, שקט, גילוי ויופי. ביום-יום, אנשים עסוקים בלרצות אחרים ומשלימים עם העובדה שדברים אינם קורים לרצונם. ביצירות שלי, אני רוצה להזכיר להם שאפשר להתבונן פנימה ולגלות הפתעות בתוך עצמם.
תהליך היצירה הוא ארוך ויש טריגרים שמעוררים אותו. גילוי של ערך חזותי, כמו יצירת נקודת עיוורון, אותה הצופה מגלה לאחר עיון בציור, הפעלת הדמיון בזמן הצפייה, ויצירת זווית ראייה אחרת הופכים למחקר חזותי שמוליד קומפוזיציות חדשות בהן יש אנשים. בכל אדם טמונה טרגדיה קטנה, או קומדיה וכל אדם הוא סיפור. הדמות המצוירת מעוררת בנו את הסיפור שלה והציור יוצר מקום בלב ובמחשבה”.
מנין ההשראה?
“הרבה רעיונות מתעוררים כשאני מטיילת בגליל, ברמת הגולן, מטפסת על הרים באירופה, ישנה בהרי יהודה או הולכת בשבילי המדבר ויושבת ומתבוננת בגלי הים, כשאני במקום הנכון שלי. גם האספנים מעוררים בי השראה. התאהבות בציור גורמת לקונה לרכוש אותו ולהציב אותו בבית, ונפתח בין השניים דיאלוג שיימשך שנים. ההתלהבות שלהם היא חלק מן ההשראה שלי להמשיך ליצור בעוצמה ובתשוקה.
כשהבנתי שאנשים אוהבים לתלות על קירות ביתם את הנוף שהם רואים מחוץ לו, מצאתי בתל אביב אהבה חדשה שיצרה בי געגוע, הטבע של תל אביב, רצועת החוף והמיית הגלים. בהתחלה ישבתי שעות ארוכות מול הים, ואחר כך ציירתי את הגלים ואת חוף הים ואת האנשים ששיבצו אותו. היו מספר תערוכות מחוץ לתל אביב, כי האוצרים רצו להביא את הים של תל אביב לנגב לארץ כולה, ובתערוכה שהייתה בגלריה מונטפיורי קונה אחד אמר לי: ‘ציירת אותי עם הילדים פה, יושבים על השמיכה הכחולה שלנו’. חברה אחרת טלפנה ואמרה שהם יושבים בצ’ארלס קלור אבל בעצם הם בתוך ציור שלי. היום ציורי החוף נמצאים באוספים כמו אוסף עזריאלי”.
“כשאני יוצרת, אני פוסעת אל תוך עולם שאין בו גבולות“
ואיך מתנהל הסטודיו פה בתל אביב?
“תל אביב מלאה אנשים, והם נכנסים לתודעה שלי. כשאני מציירת, אני שומעת דרך קיר הזכוכית הלכי רוח, אמירות שלום, צחוק, שיחות אישיות של אלה שנעמדים ליד העציצים ומדברים בטלפון, וגם קללות של נהגים שצופרים ללא רחמים. כל אלה הופכים לחומר ליצירה. בכל מקום בו אני יוצרת, אני פוסעת אל תוך עולם שאין בו גבולות ושיש בו מבחר עצום של תכנים מתוכם אני בוחרת. הבחירה נולדת מתוך נהייה אחר משהו שיוצר בי געגוע והבחירה יוצרת גבולות וצורות במרחב, וכך נולדים ציורים או סיפורים וזוויות ראייה חדשות”.
והקשר שלך עם הלקוחות?
“כשהציורים הופכים לדימויים אינטרנטיים הם מתכתבים עם קהל צופים ענק ברשתות. את הסטודיו שלי פוקדים עוברי אורח, אוהבי אמנות ואספנים שמגיעים במיוחד לקנות ישירות ממני. ביני לבין בעלי הגלריות יש מערכת שקופה’ והמשקיעים, רוכשי האמנות, יכולים לקנות ציורים גם בסטודיו וגם בגלריות.
לפעמים נוצר קשר מיוחד, למשל אם מזמינים ציור, אנחנו נפגשים ואני מציירת בתענוג גדול, כי החוויה שלי מהם מוטמעת בציור והם אוצרי המורשת שלי. גוף היצירה שלי מופקד בידיים פרטיות, הוא מבוזר ואוהבי האמנות הם שומרי תרבות ושומרי הסף. למעשה, אני מרגישה שרוכשי ציור רוכשים פיסת רוח שלי – ייתכן שאפגוש את הציור שוב וייתכן שלא, אני משחררת את היצירות באהבה”.
“ציור שלא הוזמן מראש הוא כמו יתום, מחפש לעצמו בית”
איך תחום היצירה משתלב עם עולם המסחר באמנות?
“יש משולש: האמנות היא צד אחד, יצירה היא צד אחר ומסחר באמנות הוא גם דבר אחר. תחום האמנות כולל את כל המדיות היוצקות צורה לתוכן. עולם היצירה הוא מימד רוחני ורוח האמן מבקרת ושוהה בו. עולם המסחר באמנות הוא סך האנשים שקונים, מוכרים, חוקרים ומדברים על האמנות. זה עולם של אוהבי אמנות, אספנים, סוחרים ואוצרים שנושמים את היצירות אבל לא בהכרח יוצרים אותן. כיוצרת ומנהלת סטודיו עצמאי אני מתהלכת בין שלושתם”.
“ציור מתחיל בדימוי בדמיון שלי, ומסתיים בדימוי בזיכרון התרבותי”
שני היא אמנית ורסטילית עם יכולות אדירות ליצור סגנונות המתכתבים עם זרמים שונים באמנות, ומה שמייחד את יצירתה, שלאורך כל התקופות, בכל הציורים ניתן להבחין בטביעת האצבע הייחודית שלה.
היום סגנון הציור של שני נכנס לקטגוריה של ציור פיגורטיבי ונוגע לפעמים בריאליסטי. בשנות יצירתה עברה בין סגנונות שונים שנעו בין ציורים מופשטים, לציורים גרפיים שופעי צבע, שהתכתבו עם היותה באותה תקופה מספרת סיפורים ושחקנית. הסדרה הפוטו-ריאליסטית שציירה, של חורש ישראלי, נרכשה ברובה על ידי אוהבי אמנות מהגליל והחקר העכשווי של הקשר בין הדמיון, המציאות ויצירת פרדיגמה.
ומה לגבי הקורונה, איך היא השפיעה עלייך?
“תקופת הקורונה קידמה את החשיפה והנגישה את הסטודיו שלי ללקוחות ולצופים רבים דרך הרשתות. אני מאמינה שככל שהעולם יהפוך לווירטואלי, כך יתפתח צמא וגעגוע לציור הממשי שמתחיל עם דימוי בדמיון שלי, הופך לציור ומסתיים בדימוי בזיכרון התרבותי.
הדימויים שצפים בתודעה הציבורית, מתחילים בפעולה אנושית, בערבוב של צבעים על פלטה, מכחול ששוקע בצבע והנחה חושנית על קנבס מתוח. כשעומדים מול ציור מקורי ומלטפים אותו במבט, חשים את רוח האמן שנטבעה בו והיצירה מקבלת ערך. רק מול היצירה הממשית אפשר לחוש ולנשום את רוח האמן”.
לסיכום, מה הדבר הכי חשוב שאנחנו צריכים לדעת עלייך כאמנית?
“אני אוהבת טבע ואוהבת אנשים. האמנות שלי היא חלק משיחה איתם על חמלה, על ערכים חזותיים ועל התבוננות פנימית. איכפת לי מהתרבות שאנחנו יוצרים ועל כן עבורי האמנות והגילויים החזותיים הם ערך שיש לשמר. אני גם רוצה שיכירו את המעיין ממנו אני שואבת, המגלה לי רבדים ומציאויות מקבילות. משם המצאתי את אורח חיי כאמנית בתל אביב וממנו אני מתארת את מציאות חיינו כנוף, במקביל לאותו עולם פנימי המייצר זיכרונות, דימויים ועוד והפתעות שאת פשרן מגלים לאחר שנים”.
בשיתוף נורית שני
