"נתונים מטרידים": כל לוחם שלישי חווה פוסט-טראומה

מחקר חדש שנערך בשנתיים האחרונות בקרב לוחמים קרביים יוצאי יחידות שדה, העלה כי כמעט 93% מהם דיווחו שנחשפו לאירוע בעל פוטנציאל טראומטי במהלך שירותם הצבאי. אירוע זה פעמים רבות כלל פגיעה בגוף שלהם או של אחרים. המחקר נערך על ידי ד"ר שי שורר, עובד סוציאלי קליני המתמחה בטיפול בפוסט-טראומה, ד"ר מיקי ויינברג ופרופ' מירי כהן, חוקרים מביה"ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה.

במסגרת הממצאים שעלו, 65% מהנחקרים דיווחו על תופעות פוסט-טראומטיות מינוריות, כ-14% דיווחו על תופעות פוסט-טראומטיות ברמה קלינית מלאה וכ-21% דיווחו על תופעות פוסט-טראומטיות ברמה אבחנתית לא מלאה. כלומר, הן ניכרות אך לא ברמה קלינית. המשמעות הינה שכ-35% מהלוחמים המשוחררים חווים תופעות פוסט-טראומטיות ברמה זו או אחרת. התופעות עליהן דיווחו המשתתפים במחקר כללו: דיכאון, חרדה וסומטיזציה (הרגשת תסמינים גופניים המופיעים כתוצאה מבעיות פסיכולוגיות).

"אלה נתונים מטרידים", אומר ד"ר שורר. המחקר נערך על 624 לוחמים שהשתתפו במסעות של עמותת "בשביל המחר", המסייעת ללוחמים משוחררים לעבד ולהתמודד עם חוויות השירות והלחימה. תוצאותיו יוצגו ביום עיון שיתקיים ביום שני הבא באוניברסיטת חיפה, לצד מחקרים חדשניים נוספים בתחום הטיפול בנפגעי טראומה נפשית.

"מצוקה לא מוגדרת"

גילי המשתתפים במחקר נעו בין 24 ל-55, כשהגיל הממוצע של הנחקרים היה 32. אף אחד מהמשתתפים במחקר לא אובחן על ידי הרשויות כסובל מהפרעת דחק פוסט־טראומטית (PTSD), כך שהתוצאות יכולות להעיד על תמונת מצב לפיה מספר הלוחמים אשר משתחררים מצה"ל ומתמודדים עם פוסט-טראומה גבוה יותר מהנתונים הרשמיים של המדינה. מתוצאות המחקר ניתן להסיק כי מספר משמעותי של לוחמים מתמודדים עם מצוקה רגשית יומיומית המתבטאת בהרגשת דכדוך וחרדה, וכן עם שינויים בתפיסת העולם כמקום בטוח אשר עלולים להשפיע על המשך חייהם.

למרות אחוזי ההשפעה הרגשית הגבוהים שעליה דיווחו המשתתפים, רק 12% מהם העידו על עצמם כפצועים. "רמת התסמינים שלהם אינה עומדת בקריטריונים של האבחנה הרפואית של PTSD, אך היא בהחלט מהווה פגיעה משמעותית בתפקודם ובאיכות חייהם", מספר ד"ר שורר, המשמש גם כמנחה בעמותת "בשביל המחר". "המחקר מאיר את הצורך להפנות משאבי טיפול ושיקום אל אותה קבוצת לוחמים שאין להם מענה. הם סובלים ממצוקה, אבל המצוקה כביכול לא מוגדרת".

"לצאת למסע שחרור"

במפגשי המעקב שלאחר המסעות, כשלושה חודשים לאחריהם, כמעט 70% מהנשאלים דיווחו כי כעת הם פתוחים לדבר, לשתף ולעבד את חוויות השירות הצבאי בדרכים שונות. חלק מהמשתתפים עושים זאת דרך קשרים אישיים עם חברים ובני משפחה, וחלקם פונים לטיפולים פסיכותרפיים.

בימים אלה יוצאת העמותה לקמפיין גיוס המונים תחת הכותרת "מתגייסים בשביל המחר", כדי שיתאפשר לה להוציא מסעות נוספים לכ-2,500 לוחמים ולוחמות שנמצאים ברשימת המתנה. תומר פרייבך, מנכ"ל עמותת "מתגייסים בשביל המחר", מספר כי "הביקוש למסעות הוא אדיר", ועקב כך רשימות ההמתנה הולכות ומתארכות. "אנחנו רוצים לתת לכל אחד ואחת את ההזדמנות לצאת למסע שחרור", מסכם פרייבך.

"לא דיברנו על זה" | אלעד לברן, בן 39 מעפרה

אלעד לברן (39), תושב עפרה, נשוי ואב לשלוש בנות, השתתף לפני כשלוש שנים במסע של עמותת "בשביל המחר". זה היה כמעט 14 שנה לאחר שהשתחרר. כעת, הוא משתף בגילוי לב בחוויותיו משירותו הצבאי ובטריגר שגרם לו להבין עד כמה הדחיק את מה שחווה. "הפעילות היתה די שגרתית", לברן מספר, "באמצע פעילות לוחמה הפכנו לצוות זק"א. ניסינו לאסוף כמה שיותר חלקי גופות של הרוגים כדי שיהיה אפשר להביא לקבורה."

באירוע הראשון נפגע מפיצוץ נגמ"ש אשר היה חלק מכוח משוריין של גבעתי שנכנס לבצע פעילות בעזה. באירוע השני פוצץ נגמ"ש של יחידת העילית בחיל ההנדסה במהלך פעילות בציר פילדלפי על גבול מצרים. חמישה חיילים נהרגו, וחיילי גולני נשלחו ביחד עם אנשי הרבנות הצבאית לסרוק את השטח ולאתר את השרידים. 

"לא דיברנו על זה כל כך, גם לא בינינו", הוא מתוודה, "היה לנו ברור שזה לא אירוע נורמלי. רק עשור אחר כך, באירוע של אורון שאול, זה היכה בי. במשך חצי יום הייתי בסערת רגשות גדולה. הבנתי שמשהו לא בסדר, הוכיתי בהלם, חששתי שזה עלול להתפרץ שוב". בעקבות זאת, לראשונה וכ-11 שנה לאחר שחרורו, יצר קשר עם נציגי העמיתה והחל בתהליך התמודדות עם פצעי העבר. "המסע נתן לי את היכולת לשתף, ולא לפחד מהפיל שבחדר".

"כשהשתחררתי הדחקתי הכל" | בן, בן 29 ממרכז הארץ 

בן (29), תושב מרכז הארץ, נשוי ואב לשניים, התגייס לגולני והשתתף בצוק איתן. בכל שנה ב-20 ביולי הוא נשאר בבית, מתקשה להתמודד עם הזיכרונות משדה הקרב. ביום הזה איבד שבעה מחבריו לגדוד, ביניהם חברו הקרוב שון כרמלי ז"ל אשר נהרג מירי של מחבלים בקרב בשג'אעיה בו גם נחטפה גופתו של אורון שאול.

"אחרי הקרב חזרנו לפעילות,  כשהשתחררתי הדחקתי הכל", הוא מספר. לפני שלוש שנים מצבו השתנה והידרדר. הוא החל לסבול מטיקים בגוף, חוסר שינה, הזעות, סיוטים. "רבתי המון עם אשתי והילדים, התעצבנתי על כל דבר. המצב שלי הידרדר לגמרי, והטיקים היו עניין יומיומי כבר. התחלתי לסבול מחרדות ומצאתי את עצמי מתנתק מהבית, סובל מהתקפי זעם על הילדים ועל אשתי. כל דבר הקפיץ אותי", הוא מספר. בעת טיול לחו"ל עם אשתו הוא חווה התקף זעם, שבמהלכו שבר את החפצים במלון. "רציתי להתגרש כי הרגשתי שעדיף לי להיות רחוק מהם. פחדתי שאפגע בהם".

תהליך ההכנה היה ממושך, ובן יצא למסע של עמותת "בשביל המחר". הוא הופנה לאבחון, בסיומו נאמר לו כי הוא סובל מפוסט-טראומה. "כשנגמר המסע החלטתי לעשות שינוי, לחזור לעצמי לאט ולשתף את אשתי. כתבתי יומן של כל מה שעברתי ונתתי לה לקרוא. הפכתי לאבא אחר". לאחרונה פיתח תוכנית תמיכה בהלומי קרב בשיתוף עם העירייה ביישוב בו הוא מתגורר. "אני רוצה לעזור לאלה שרוצים ולא יודעים איך".